סולאנג׳לו או לא?

פרק 11

ניקו הלך ברחובות החשוכים וה-כמעט- שוממים מאדם. בעודו הולך בחושך הדומם הוא הבחין בדמות המסתווה בחושך לפניו.

היא הייתה חצי אישה וחצי נחש. היא החזיקה בחרב ארוכה בידה האחת, אך עיניה היו עצומות, כמו והיא לא חושבת שניקו יוכל להבחין בה.

ניקו הוציא את חרבו השחורה מהנדן והתקדם לכיוונו באיטיות ובשקט. בתנועה חדה ומהירה הוא ניסה להכניס את חרבו לביטנה בכדי להרגה, אך היא הייתה זריזה ממנו, ובחלקיק שניה חרבו הוסטה ונכנסה אל איזור אגנה, באיזור בו עורה כבר היה מעט ירקרק.

"ניקוו~ חיכיתי לךךך~" היא אמרה בקול דמוי מתיקות, אך גם היא וגם הוא ידעו למה היא באמת חיכתה. להרוג אותו.

"אכידנה…" ניקו אמר עם תיעוב מוחלט בקולו. כבר יצא להם להפגש פעם, ולא לרגל אירועים טובים.

"אתה מזהה אותי~" היא אמרה, כמו מופתעת.

"אני מזהה. והפעם גם אהרוג אותך." ניקו ענה.

"לאא~ הפעם אני אהרוג אותךךך~" היא ענתה, וניקו מיד, מתוך זעם ושנאה טהורים, הסתער.

הם נלחמו קרב ארוך ומייגע, אך לאחר זמו-מה ניקו נפצע מעט, בזכות זה ששנים הוא התאמן במיוחד בשביל להלחם בה, והיא נפצעה הרבה, בהתחשב בזה שהוא פצע אותה בתחילה.

שניהם הסתובבו אחד סביב השניה, מחכים שהשני יתקוף קודם. שניהם מדממים ומזיעים, אך לא חושבים לרגע להפסיק להלחם. זו הייתה מלחמה עד המוות.

ניקו החליט להסתער ראשון. הוא רץ במהירות לכיוונה, חרבו מונפת לגובה ביטנה, למקום בו הוא רק יצטרך להכניס את חרבו וזהו, היא תמות.

אך לרוע המזל, אכידנה לא נראתה חסרת ישע. היא חייכה חיוך מבחיל ועצמה את עיניה, כמו והיא יודעת מה הולך לקרות.

ניקו המשיך לרוץ לכיוונה במהירות, לא חושש לרגע, בעוד חרבו מורמת ומכוונת הישר אל ביטנה.

הפעם, חרבו לא הוסטה.

"אתה עוד תשלם על זה! אחותך תשלם!" אכידנה צעקה, אך חיוכה לא ירד לרגע.

"את לא תעזי לגעת באחותי!" ניקו רעם עליה ושלף את חרבו במהירות מבטנה, אך היא, בעוד ניקו מתנשף ובשניות האחרונות לפני שהיא התפוררה, פצעה את כתפו.

ניקו הבחין בכאב והתסכל לכיוון כתפו. 'חתך' הוא חשב, 'ואחד עמוק'.

במהירות הוא הוריד את הג׳קט שלו, ואחר-כך את התיק, מגבו. כן, תיקו היה מתחת לג׳קט, הוא עשה זאת בכדי שהוא לא יפול בזמן לחימה, שיטוט או שינה.

הוא הוציא משם חתיכת בד ודבק רפואי. בעודו חובש את פצעו הוא הבין שכדאי לו לישון. הוא אכל מעט אמברוסיה ונשכב על רצפת הסמטה, יודע שאביו ידאג, כל עוד הוא במשימתו, לשמור עליו בלילות.

ובאמת, הוא התעורר מלילה חסר חלומות ומפלצות לבוקר קצת פחות "זוהר".

בבוקר תקפו אותו מספר ציפורי סטימפליה, שמונה, ליתר-דיוק. הוא הרג שתיים, אך השאר ברחו, ובתור חובתו שציפורים שאביו שלח, כי הוא היה בטוח שזה אביו שמנסה להראות לניקו שהוא לא אמין ושהוא יפרוש מהמשימה, הוא היה מחוייב לרדוף אחריהן.

לבסוף, לאחר שעות בהן הוא רדף אחריהן, לפעמים רץ במקומות הומים אדם ולפעמים ברחובות שוממים, אך לא נלחם בהן, הוא עצר לאכול. ניקו מאד אהב לאכול ובכל-זאת הוא נשאר רזה וקל משקל.

הוא אכל בחמש דקות, אך אותן חמש דקות הספיקו לציפורים בשביל לעוף רחוק.

הוא החל לרוץ לכיוונן. מגביר את מהירותו. עוד ועוד ועוד, בלי לעצור.

לבסוף הן עצרו והחלו להסתובב מעל נקודת אחת. זו הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת, וניקו, מותש מהריצה, החל ללכת, מהר אך כבר לא בריצה, לכיוונן.

כשהוא התקרב הוא שמע קולות לחימה. הוא היה בטוח שמה שהן מצאו שם היה אוכל, אך כנראה שהם מצאו כמה בני-תמותה תמימים בשביל להלחם בהם.

ניקו רץ במהירות, כבר שולף את חרבו, אך כשהוא ראה את אותם אנשים הוא נעצר.

פייפר, בת-האפרודיטה השנואה עליו, אותה הוא הכיר מזמן שהותו הקצר במחנה החצויים, ואותו אחד מהוא פגש כאשר הוא (אותו האיש) חלם.

פייפר ישבה בצד, לא יכולה לעשות דבר, בעוד כף-ידה חבושה, ואותו נער נלחם בציפור אחת.

'כנראה הם כבר הרגו את השאר.' ניקו חשב בעודו הסתתר במהרה מאחורי קיר הסמטה.

"אתם עוד תשלמו…" ניקו שמע את קול הסטימפליה ומיד לאחר מכן את הקול הנשמע כאשר אחת מהציפורים יורה את נוצותיה.

ניקו קפץ במהירות את הפניה. הוא שלף את חרבו, ובבהלה ובמהירות הוא תקף אותה, תוקע את חרבו השחורה בגבה והורג אותה.

היא התפוררה וניקו ראה את אותו האיש שוב שהוא ראה לפני מספר ימים, כאשר האיש חלם, שוב. שיערו הבלונדיני רטוב מזיעה והוא עצמו מיוזע ומגואל בדם בעוד נוצת סטימפליה בכתפו.

אותו האיש היה בידי פייפר ונשען עליה, הסתכל עליו והתעלף. רק באותו הרגע ניקו קלט את מה שהוא עשה, ובמהרה הוא נכנס תחת צל הקיר ועשה מסע צללים, הכי רחוק שהוא יכל מבלי להתעלף.

ניקו הבין. הוא ידע שרודפים אחריו. הוא ידע שכנראה ישלחו את מי שהוא רודף אחריו, את אותו בן-אפולו, לרדוף אחריו, ואיתו עוד חצוי או חצויה חזקים. הוא הבין שאותו איש, אותו יפיפה שהוא ראה זה בפעם השניה, הוא בן-האפולו אחריו הוא רודף.