מתחת לעיניו שקים שחורים, מתאימים לשיערו ועיניו, אך כה נבדלים מעורו.
------------------------------------------
למרות עייפותו הרבה, וויל קפץ אחורינית, מוציא את חרבו מהתיק במהירות ומכוון אותה כלפי האדם העומד מולו. פניו התמלאו זיעה וגופו רעד, אך בכל-זאת הוא אזר את כל האומץ שבו ודיבר.
"א-אתה!" וויל וניקו קראו יחדיו, כמו והם התאמנו על כך.
חרבותיהם זו מול זו ומבטיהם מוצלבים. אף-אחד מהם לא רצה לעשות בעצמו את הצעד הראשון בקרב זה.
וויל חש כאילו ובמידה והם ישארו כך, אפילו רק לעוד שניות בודדות, הוא ירדם, אך הוא ידע כי אין ביכולתו לעשות זאת, לא כרגע. בכדי לסיים את הקרב הזה כמה שיותר מהר הוא רץ לפנים, מתעלם מעיניי ניקו אשר פחד טהור בקע מהן, וניסה לתקוף, בדגש על "ניסה" כיוון שהוא לא היה קרוב בכלל, הוא פשוט גרם לזה שגבו יהיה אל עבר ניקו. רק שתי מילים חלפו באותו רגע בראש של וויל, 'לא טוב'.
"למה אתה מנסה לתקוף אם אתה לא יכול?" ניקו שאל אותו בעודו מסתובב.
"כי אם אני לא אהרוג אותך אתה תהרוג אותי, לא?" וויל חצי שאל חצי קבע, לא בטוח מה התשובה הנכונה.
'רגע! היתה לי תכנית! למה אני לא פועל לפיה?' וויל חשב לפתע, מחליט להמשיך לפי תכניתו.
"אני מאד מצטע-" וויל החל לדבר, מדבר הכי מהר שהוא יכול, הכי מהר שהוא דיבר כל חייו, אך הוא נקטע כאשר ניקו צחק והחל לדבר.
"אם הייתי רוצה להרוג אותך לא הייתי הולך כל-כך רחוק מהאכסנייה שאתם בה. רגע, מה אתה עושה פה?" ניקו סוף-סוף קלט שהשני כלל לא אמור להיות שם, לא לפי התכנית שלו. "אתה לא באכסניה? למה? רדפת אחרי עד לכאן בשביל להרוג אותי, נכון? כל אתמול היה בסך-הכל הצגה אחת גדולה, פתי שכמותי." ניקו סידר את הסיפור בראשו, מתעלם מזה שהסיפור כלל לא כך, וצחק על עצמו. חיוכו גדול ומרתיע, אך וויל התעלם מכך.
"לא רדפתי אחריך, אבל כן חיפשתי, ואני לא רוצה להרוג אותך. אני גם לא כל-כך רחוק מהאכסנייה, נראה לי." וויל החל להגיב, לא קולט את השאלה עד שהוא עיבד את דברי ניקו בראשו. "מה זאת אומרת 'אתמול'?!" הוא נבהל, ולא פלא, הוא הסתובב עם פייפר זמן כה רב שזה היה הדבר הכי הגיוני מצידו, להתפלא ולצרוח כשהיא יודעת משהו שהיא לא אמורה או כשהיא אומרת משהו מוזר.
"אתה יודע, אתמול כשחלמתי… אם אתה לא יודע את זה אז לא שמת לב, לא משנה." ניקו השיב, קולו חצי מתנשא חצי משוויץ, כמו הבעת פניו. הדרך היחידה לקרוא לו כרגע היא 'גיי סטריאוטיפי סנוב', או סתם 'גיי סטריאוטיפי', מה שאתם מעדיפים.
"אז… לא הבנתי" וויל החל לדבר, מתעלם מהדברים האחרונים שניקו אמר, "אתה תהרוג אותי?"
"אני לא מתכוון להרוג אותך, כנראה. אבל אין לי שום כוונה שתהרוג אותי. עד כמה שהחיים האלה נוראיים, לא באלי למות או משהו כזה." ניקו אמר, טון קולו עדיין שוויצרי ומעצבן, אך בכל-זאת לא מעצבן את וויל.
"אתה דווקא נראה די דיכאוני. כלומר, הבגדים השחורים והמראה הגותי… אתה בטוח שאתה לא רוצה למות?" וויל שאל.
"לא. חס וחלילה. לא עד כדי כך." ניקו ענה, תשובתו בטוחה.
"אוקי… אז, למה פתאום שינית את דעתך ואתה לא תרצח אותי אם עד עכשיו זה כל מה שניסית לעשות?" וויל המשיך.
"כי נמאס לי מאבא שלי." ניקו ענה. "חוץ מזה, אני לא רוצה להרוג מישהו. זה נראה לי קצת קיצוני מדי. לא?" ניקו אמר והניף את שיערו, אשר הגיע כמעט עד כתפיו, בעזרת ידו בצורה סנובית אשר תאמה במדויק לטון קולו.
"אני לא מבין, כנראה בגלל שאני עייף וכי עוד לא שתיתי שוקו. אולי נשב באיזה בית-קפה ונדבר? אחרת אני בחיים לא אבין." וויל אמר וקיווה בכל ליבו כי ניקו יסכים להצעתו.
"אוקיי." ניקו ענה בקצרה. "יש אחד שם" הוא הצביע עם אצבעו אל המשך הרחוב. "בוא אחרי."
YOU ARE READING
סולאנג׳לו או לא?
Fanfictionטוב, אז חשבתי לעצמי:'למה יש סיפורים שלוקחים מפורסמים, כמו bts, וכותבים להם סיפור חיים חדש? שכל מה שנשאר אותו הדבר מחברי להקה זה השם, המראה והשיפ שהכותב.ת אוהב.ת? והכי חשוב-למה יש סיפורים כאלה רק על מפורסמים?' אז החלטתי לכתוב סיפור, שהדבר היחיד שיהיה...
