סולאנג׳לו או לא?

פרק בונוס

ניקו פקח את עיניו בעייפות, מופתע ממראה העצים שמעליו. הוא קם והסתכל סביב, מגלה כי הוא בקרחת יער בה לא היה מעולם. הוא נעמד בחוסר ברירה והחל לצעוק לעזרה.

לפתע צרחה מחרישת אוזניים נשמעה. צרחה מוזרה מעט, כלומר, ניקו חשב שלצרוח "and sprite" זה מוזר, אך אתם יכולים להחליט בשביל עצמכם. מיד לאחר הצרחה אדם מלוכסן ואדום שיער נכנס, מתחיל לשיר ראפ מוזר, בשפה שניקו לא הבין. כמה שניות אחריו נכנס מבין העצים עוד מלוכסן, כחול שיער, והחל לצעוק.

"ג'יי-הווווווווופפפ!" כחול השיער צעק כמה -הרבה- שניות עד שנגמר לו האוויר. לא שהוא ויתר על צעקתו, הוא מיד לקח שאיפה עמוקה והמשיך לצעוק. שוב ושוב.

הוא התעלם מכחול השיער וניסה להקשיב למלוכסן האחר. מבין משפט אחד בלבד, "Ya playa haters you should love yourself", כי מיד לאחר מכן הוא חזר לשיר ראפ בשפה לא מובנת.

ניקו ניסה לחשוב, מטלה קשה בין שני המלוכסנים המשוגעים. הוא לא ידע מה לעשות. היה לו קשה במיוחד עם הדבר שנתלה על רגלו, איך הוא אמור ללכת כך?!

"רגע, מה?! נתלה על הרגל שלי?!" ניקו קרא בבהלה והסתכל על רגלו, מגלה עצלן, כן, עצלן החיה, נתלה על רגלו ומטפס באיטיות. "מה לעזא-" ניקו החל לומר וניסה להוריד את החיה מרגלו, אך כשל.

"הו, יופי" ניקו אמר, הציניות נוטפת מקולו. עכשיו אפילו יותר קשה לו לחשוב.

צעדים קלילים נשמעו מאחוריו והוא הסתובב במהירות, מגלה אדם בשנות העשרים לחייו, שיערו חום ועיניו בצבע הדבש. חיוכו העדין לא עזר לניקו להבין דבר ועיניו לא חקרו את סביבתו או את ניקו.

"סליחה, אדוני." ניקו דיבר אל הזר והלך לידו. "אתה יכול בבקשה להגיד לי איפה אני?" ניקו שאל, אך הזר אפילו לא עצר, בטח ובטח שלא ענה. ניקו התעצבן מחוצפת האדם שלידו ועוצר במקומו, ונותן לזר להתקדם. הוא הסתכל על הזר ועל גלימתו המוזרה-דגל גאווה עליו המילים 'תומר הגיי' כתובות בלבן. ניקו החליט לנסות שוב. "הי, תומר!" ניק צעק, אולי אם ישתמש בשמו הזר יענה. הזר עצר. "איפה אנחנו?" ניקו שאל, אך התשובה שקיבל הייתה מבט חטוף וחיוך עדין.

ניקו הפסיק לנסות להשיג תשובות מהאדם המוזר ונאנח בקול.

בום. הרעש תפס את ניקו לא מוכן. הוא הסתובב במקומו בשביל לגלות נער, אחד שלא היה שם קודם, מביט בו במבט חסר הבעה. הנער נראה מוזר, שיערו חצי אדום וחצי לבן, עין אחת אפורה כהה והשניה תכולה, בהירה יותר ממה שחשב שיראה אי-פעם. סביב העין התכולה, אשר תחת חצי השיער האדום, צלקת איתרה אותו. תחתיו היו ספרים ש-ככל הנראה- היו על המדף שנתמך בין שני עצים אשר לידם עמד, מדף שניקו היה בטוח שלא היה שם קודם.

"הי, צלקת מגניבה. ממש כמו של צוקו." ניקו אמר, לא מבין שהוא פגע בנער שלידו ובכל מעריציו הרבים. 'שיער מוזר', כפי שניקו החליט לקרוא לו בראשו, הפסיק להסתכל עליו והניח את ידו על מדף אחד גבוה יותר, מפיל את הספרים הרבים על רצפת היער. רעש מחריש אוזניים נשמע שוב, אך הפעם שיער מוזר לא הסתכל על ניקו, אפילו לא לשניה אחת.