סולאנג׳לו או לא?

פרק 6 חלק א'

"עכשיו, לך מכאן. לך אל ביתן אפולו, אתה כבר תזהה אותו. אתה תצא למסע החיפושים שלך מחר, עם מי שציווטתי אליך. מחר היא תסביר לך הכל. ועכשיו, לך לאכול ואז תישן טוב. מחכה לך יום ארוך מחר" דיוניסוס אמר לוויל, וכמובן שוויל לא הסתכן בעיצבון אל, ויצא משם.

לאחר כחצי שעה וויל הגיע אל איזור האוכל. אל תחשבו לא נכון, חדר האוכל מאד קרוב לבית הגדול, ו-וויל גם לא הלך לביתן שלן לפני. אולם ריק ריירדן לא טרח לכתוב את זה, אבל הבית הגדול היה גדול. וויל הסתובב בו בחיפוש אחר היציאה לא מעט זמן, ככה זה כשאף-אחד לא מוביל אותך בו. למרבה מזלו הוא לא היה כמו ביל, הוא נתקע שם ולא הצליח לצאת , עד שלבסוף הוא התחיל ללמוד כישוף. ככה הוא הפך לביל שאנחנו מכירים. כן, זה מגרויטי פולס. אבל זה סיפור לפעם אחרת.

כאשר הוא הגיע לאזור שבו אוכלים, שאני לא אתאר בגלל עצלנות ובגלל שריק כבר תיאר אותו בספרים, הוא הלך אל האדם היחיד שהכיר שם. טוב, לא לגמרי אדם, אבל בכל זאת הוא שאל אותו.

"אמ... סליחה, כירון..." וויל משך את תשומת ליבו, "מה אני אמור לעשות?" הוא שאל.

"חכה כאן שתי דקות עד שכולם יגיעו." כירון ענה.

וויל חיכה. כל הזמן עוד ועוד חצויים נכנסו אל האיזור, רובם מביטים עליו במבטים בוחנים או אפילו מצביעים עליו. אבל לא פלא, אפילו וויל הבין. הוא בכל זאת בן 22 בעוד רוב החצויים ששם... טוב, נערים.

"חצויים!" כירון הכריז, מבהיל מעט את וויל. "הגיע אלינו חצוי חדש, אתם ודאי מכירים אותו מכל השמועות. זה וויל סול, בן אפולו. קבלו אותו בברכה." הוא החריז, מיד חוזר להצטנף על הריצפה.

"קוראים לי וויל סולאס.." וויל מלמל בשקט.

"בוא לכאן" נער שנראה בערך בן 18 קרא לו.

"היי," הוא אמר לוויל כאשר וויל הגיע אל השולחן בו הוא היה. "אני ג'יימס. ראש ביתן אפולו. אני אעזור לך פה."

לאחר הארוחה, בה וויל התרשם מהכוסות ומהצלחות הקסומות, אותו ג'יימס באמת הדריך אותו. הוא הראה לו את האיזור, אמר את שעת העוצר, נתן לו חולצות מחנה והראה לו את הביתן ואת מיטתו. וכמובן, וויל הרגיש מעט מוזר מזה שנער שקטן ממנו בלפחות 4 שנים מדריך אותו.

בלילה וויל ישן, מה שלא מפליא. עוד משהו שלא יפליא אף-אחד זה החלום שהוא חלם. אתם יכולים לנחש על מה הוא חלם?

אם ניחשתם שעל מה שניקו עשה באתו הרגע, צדקתם.

הוא בסך הכל עוד חצוי נדוש בפאנפיק על פרסי ג'קסון, אז גם הוא חלם על מסע החיפושים שהוא הולך אליו. (ה.כ-סליחה על המוזרות. תאשימו את המוסיקה שאני שומע. זה jump של BTS בגרסה היפנית. היפנית!).

וויל ראה אדם, לפי הערכתו-בערך בן 20, מסתובב ברחוב חשוך.

"איפה הוא יכול להיות?!" אותו אחד צעק בעודו בועט בפחי האשפה שהיו לידו.

לאט לאט אותו אדם התקרב אל מנורת הרחוב שהאירה מעט מהאיזור באורה הצהבהב.

עורו היה חיוור כשלג, עיניו חומות כהות, כמעט שחורות, שיערו קצר, שחור וחלק והוא היה מסודר בצורה לא מסודרת על ראשו, שפתיו בגודל בינוני בעוד אפיו קטן ואפילו חמוד. ריסיו ארוכים ושחורים ומתחת לעיניו ניצבו שני שקים שחורים וגדולים, כנראה זה לא היה הלילה הראשון בו הוא לא ישן. בגדיו היו כמעט שחורים לחלוטין. במכנסי הג'ינס שלו היו מעט קרעים שחשפו מעט מרגליו, חולצתו עוטרה בגולגולת אפורה, אך בקושי ראו אותה בגלל מעיל הטייסים ה-כמובן-שחור שלבש מעליה. ונחשו מה? למרבה הפלא (כי כמובן שאתם לא ציפיתם את זה ואני לחלוטין מקורי) הוא כן היה הטעם של וויל.

"ניקו" קול בקע ממרומי חלומו, "תמצא אותו. כי אם לא-גם אני לא אעמוד בחלקי בעיסקה. ושנינו יודעים כמה אתה אוהב אותה.".

ניקו בלע את רוקו. וויל הצליח להבחין בפחד ובאימה שהוצגו מפניו.

'אוף...' וויל חשב. 'הוא אוהב מישהי. טוב נו, אין כזה דבר שביל לחלוטין ישר, כל שביל מתעקל בסופו של דבר.' (ה.כ- ניסיתי שיצא לי משפט יפה... אתם מסתדרים גם עם משפט כושל, נכון?)

"וויל!" הוא שמע צעקה. הוא הסתובב במקומו, לא מבין מאיפה היא. הוא הסתובב חזרה אל ניקו, שלא נראה כאילו הוא שם לב. ראשו היה מושפל.

"וויל! תתעורר כבר!" וויל התיישב במהרה במיטתו. מעליו עמדה חצויה בערך כבת גילו, מעט צעירה יותר.

"יופי שהחלטת להתעורר." אותה אחת אמרה. "אני פייפר, בת אפרודיטה. אני אלך איתך למסע החיפושים. תתארגן, תאכל ונצא. קפיש?"

"קפיש..." וויל ענה לה באיטיות, משפשף את עיניו.

'חבל שהיא העירה אותי. יכולתי לבהות בניקו הזה עוד קצת זמן'.

ובאמת חבל שפייפר העירה את וויל. כי אם לא, אולי וויל היה שם לב לבכי העדין שהחל להשמע שם. או שהוא היה יכול לעזור לאותו נער, לאותו ניקו. כי אם ניקו יכל לשמוע אותו, למה שלא גם להפך?