שחור, זה כל מה שוויל ראה.
לעומת הטיוטה הראשונית, עיניו היו פקוחות.
הוא קם באיטיות מהמקום עליו הוא שכב, מגשש עם ידיו לפנים עד שהוא נגע בקיר.
הוא התקדם עם הקיר, מנסה למצוא מתג אור, ואחרי בערך חצי דקה של חיפוש הוא גם מצא.
וויל הדליק את האור, מוצא את עצמו בחדרו הקטן שבאכסניה בה הוא ופייפר התאכסנו.
תריסי החדר היו מוגפים, מונעים מכל אור להכנס.
וויל התיישב על מיטתו הקטנה בעוד הזיכרונות עולים אט-אט בראשו.
הוא נזכר בקרב הקשה נגד ציפורי הסימפטליה. הוא נזכר בחתך של פייפר. הוא נזכר בפרצוץ שהביט בו לאחר שהמפלצת התפוררה. הפרצוף הרציני אך גם מבוהל. הפרצוף של מי שרודף אחריו.
"אבל אם הוא רודף אחרי, למה הוא הציל אותנו?" וויל שאל בלחש, לא מבין מדוע בן-ההאדס הציל אותם.
ובאמת, באותו הזמן ובמקום אחר עוד אדם חשב על זה.
בסמטא חשוכה וקטנה, ריקה מאדם, ישב חצוי שכמעט והשתלב בחשכה שסבבה אותו.
ניקו, גבו שעון על קיר הסמטא ורגליו מקופלות אל חזהו, תהה באותה שאלה.
"למה הצלתי אותם?" ניקו מילמל לעצמו שוב ושוב. כן, הוא לא ישן כלל. הוא פחד ממה שאביו עלול לעשות לו עקב זה שהוא הציל את זה שהוא אמור להרוג.
"זה היה כל-כך דבילי" הוא המשיך ללחוש לעצמו.
"דבילי. דבילי. דבילי!" הוא לחש-צעק שוב ושוב בעוד בכל פעם בה הוא אמר 'דבילי' הוא הטיח את ראשו על ברכיו.
לבסוף, לאחר די הרבה זמן, הוא הפסיק והחליט ללכת אל בית קפה, לקנות לעצמו קפה בשביל להתעורר ליום חדש.
וכמובן, גם וויל. אולם וויל לא הטיח את ראשו על ברכיו, אך גם הוא הרהר לעצמו על מיטתו בקשר לשאלה זו ובקשר לעוד הרבה דברים, וגם הוא קם לשתות קפה בשביל "להתעורר אל המציאות שהוא נתקע בה", לפי מחשבותיו.
ההבדל האמיתי היחיד זה שניקו שתה את כל כוס הקפה, בעוד וויל שתה שלוק וירק מיד, מכין לעצמו שוקו ושותה אותו, כמו בכל יום.
"איך לעזאזל אנשים שותים קפה?!" וויל שאל את פייפר כאשר שניהם ישבו ליד שולחן האוכל הקטן שבחדרם האכסניה. "זה כל-כך מגעיל."
----------------
"בוא כבר!" פייפר צעקה אל וויל שאירגן את תיקו.
"סליחה שלוקח לי הרבה זמן לארגן את הדברים שלי!" וויל צעק, הציניות נודפת מקולו.
"יופי שלמדת נימוסים, סוף-כל-סוף!" היא צעקה בחזרה.
אולם חדר האכסניה היה פצפון, אך פייפר אהבה לצעוק, כך וויל היה בטוח, והוא לא היה מוכן שאיזו ילדה תצעק עליו בלי שהוא יחזיר. כן, מבחינתו זה היה סוג של קרב אגו, קרב בו הוא לא יכול להפסיד.
"יופי שהגעת." פייפר אמרה ויצאה מהדלת.
'יש!' וויל חשב ועשה תנועת ניצחון בידו, 'ניצחתי!'.
"למה אנחנו בכלל עוברים אכסניה?" וויל שאל לאחר שיצא מהחדר, לא מבין את פשר הדבר.
"איפה שראינו את ניקו אתמול היה רחוק מהאכסניה הזו. אנחנו צריכים להתקרב יותר לכיוון ההוא." פייפר אמרה והמשיכה ללכת.
וויל עדיין לא הבין את הסיבה, אך נזכר לשאול קצת מאוחר מדי, כאשר הם יצאו מהאכסניה והלכו לעבר כיוון שרק פייפר ידעה, המפה בידה.
"פייפר? למה אנחנו רו-" וויל החל לשאול אך נקטע באמצע.
"שקט! אני מנווטת עכשיו ! אל תפריע לי!" היא צעקה עליו.
וכך היא צעקה עליו שוב ושוב, כל חמש דקות, עד שהם "הגיעו" אל הפסקתם הראשונה.
ו-וויל, וויל התייחס לזה כאל משחק, וספר בדיוק חמש דקות בין כל פעם לפעם, מציק לה בכוונה.
YOU ARE READING
סולאנג׳לו או לא?
Fanfictionטוב, אז חשבתי לעצמי:'למה יש סיפורים שלוקחים מפורסמים, כמו bts, וכותבים להם סיפור חיים חדש? שכל מה שנשאר אותו הדבר מחברי להקה זה השם, המראה והשיפ שהכותב.ת אוהב.ת? והכי חשוב-למה יש סיפורים כאלה רק על מפורסמים?' אז החלטתי לכתוב סיפור, שהדבר היחיד שיהיה...
