סולאנג׳לו או לא?

פרק 9

וויל השתעמם. כבר עברה כחצי שעה מאז שהם נכנסו למונית, והזמן הזה הועבר בשתיקה.

פייפר לא פנתה אל וויל, אז גם הוא לא פנה אליה. והנהג רק שאל על המקום אליו הם רוצים להגיע ומאז שתק. לא מדבר או שואל שאלות.

“אמ… פייפר?" וויל שאל את שמה.

"שקט!" היא השתיקה אותו.

"אבל פייפר-"

"ששש!" היא השתיקה אותו שוב.

השתיקה החזיקה בדיוק לחמש שניות שאחריהן וויל שאל "עכשיו זה בסדר?"

"תשתוק כבר!" היא השתיקה אותו אך המשיכה, "מה כל-כך חשוב לך להגיד עכשיו?!"

"שמשעמם לי" וויל ענה במעט חוצפה.

"אתה מעצבן!" היא צעקה.

"אבל את יותר" הוא החזיר.

זה המשיך ככה  עוד בערך כשעה, הם כבר הגיעו ליעדם וירדו מהמונית, ורק לאחר שהם נכנסו אל אכסניה קטנה ונעמדו אל מול הדלפק הקבלה-הריב פסק. פייפר הזמינה להם חדר קטן בקומה השניה. הם נכנסו לחדר רק בשביל לשים את דבריהם שם, ומיד יצאו החוצה.

הם הלכו ברחוב ועצרו ליד דוכן קטן עם שתי מוכרות בנות בערך חמישים שמכרו נקניקיות בלחמניות. שיערן היה עטוף ברשת חומה עם קווים לבנים, מסתיר את שיערן, הן לבשו חולצה לבנה ומעליה סינר כחול. עיניהם היו בוחנות ומעט מרושעות, כמו והן מנסות לגרום לאנשים למות ממבטן אך לא מצליחות.

"היי" פייפר אמרה להן בעוד מבטה בחן אותן.

"ש~שלו~ום לכם~ ילדים נחמד~זדים~" אחת מהן אמרה להן.

"תרצצ׳ו נקנקקקיות?" אמרה השניה, "או שסתעדיפו ר~על חצסויים טיפשסצ׳ים" היא המשיכה.

'רגע מה?!' זה הדבר היחידי שהספיק לעבור לווין בראש לפני ששתי הנשים התקדמו במהירות אליהם, רשת שיערן נפלה ובמקום שיער נחשים היו על ראשן. ויל התרחק מהן בהליכה אחורה מהירה, כמעט ומועד אך מייצב את עצמו מהר.

"גורגונות" פייפר אמרה. כבר יצא לה לפגוש אותן בעבר.

"הו~ אתצ׳ שובב~" אחת מהן אמרה. "הפעם את לא תתסחמקי ממניי~".

"נכון." פייפר אמרה. "הפעם אני אהרוג אותך". היא שלפה את פגיונה.

"נכוו~ןן" הגורגונה ענתה, מתקרבת באיטיות אל פייפר ונותנת לה לדקור אותה.

וויל בקושי שם לב למחזה, באותו הזמן הוא ניסה לשלוף מתיקו את חציו, אך לאחר שלא הצליח הוא שלף את הדבר הראשון שהצליח, את אותו כלי הנגינה.

בתחילה הוא ניסה להרביץ לה בעזרתו, אך לאחר שהבין שהיא מהירה מדי הוא וויתר, להחליט לנסות להקסים אותה עם קולו.

הוא החל לפרוט על מיתרי הכלי, ולאחר מעט זמן הוא החל גם לשיר.

כלי הנגינה כמו שלח קרניים שפגעו במפלצת. היא התפתלה במקומה, אך לאחר שהיא הבינה שאין לה כל סיכוי היא ניסתה שיטה אחרת.

"אתצ׳ה יודד~ע, אתה ממשס חמוזד." היא אמרה לו בקול הכי מתוק שהיא הצליחה לגייס.

"כן, אני יודע~" זו הייתה שורתו הבאה בשיר, למרות שלא היה בינה ובין הקודמת כל קשר.

"אז אולייי תוותת׳ר לייי~?" היא שאלה, חושבת שאולי היא תצליח לעצור בו מלשיר בעזרת שאלותיה, למרות שזה לא עבד קודם, ובכל מקרה היא חשבה שאם תתחנף היא אולי תצליח לגרום לו לשחררה.

"חנפני אסור לך לחנוף~" זו היתה השורה הבאה בשיר של וויל, וגם האחרונה. מיד אחריה הגורגונה התפוצצה לאבק.

וויל היה מאד מרוצה מהשיר שיצא לו, למרות שהוא לא זכר ממנו דבר.

מחיאות כפיים, והרבה מהן, נשמעו באוזני וויל. הוא הסתובב במקום, מבחין בכך שכל האנשים בסביבתו עומדים במעגל גדול סביבו מוחאים לו כפיים.

'איך הם לא נבהלים? על מה הם מוצאים כפיים?' וויל חשב, לא מבין מה האנשים רוצים ממנו.

"הם לא יכולים לראות מפלצות. יש עירפול שמונע מהם." הוא שמע את קול פייפר והסתובב לכיוונה. "הם כנראה חושבים שזו הייתה הצגת רחוב."

ובאמת, לאחר כמה שניות מישהו צעק "הצגה ממש טובה, תמשיכו ככה!".

וויל חשב שזה מוזר, אבל לא היה לו שום-דבר לעשות. פייפר צדקה.

"טוב, עכשיו בוא נלך לאכול במקום אמיתי" פייפר אמרה לו ואחזה במפרק ידו בעוד היא פילסה את דרכם בין האנשים, מודה לחלקם שאמרו שההצגה הייתה ממש יפה ומבקשת מהם ומהאחרים לזוז קצת ולפנות להם מקום מעבר. אולם, וויל שם לב רק לילד קטן אחד, שהיה נראה מבועת כאילו הוא ראה מפלצת.

"יש בני-תמותה שכן יכולים לראות מפלצות, ויש מצב שהוא חצוי. זה גם יכול להסביר את זה." פייפר הסבירה לו לאחר שהיא הבחינה בילד עליו הוא הסתכל.

"וגם" היא הוסיפה לאחר כמה דקות הליכה, "המפלצות מתפרקות לאבק חוזרות ככה לטרטרוס, ושם הן מתחברות מחדש. לחלקן זה לוקח שנים ולחלקן חודשים או ימים. אתה יכול להרוג מפלצת ולא לפגוש אותה לאחר מכן, או לפגוש אותה לאחר שבוע. אתה לא יכול לדעת."

וויל החל להבין. הוא הבין גם עד כמה להיות חצוי זה מסוכן. הוא הבין שכנראה הרבה מפלצות ערבו לו בחייו. הוא הבין למה הוא נכנס, והוא לא היה בטוח שהוא שמח בזה.