הנערה בחצות boy×boy

פרק 1

פרק 1
"אני שונא נשפים!" אני נושף בזעם ומהדק את סל העץ הכבד לגופי.
אנסטסיה נוחרת בבוז ומרימה עגבניה גדולה מדוכן העגבניות.
"אתה סתם מגזים! זה בסך הכול נשף קטן" היא אומרת ונועצת מבט מלא משמעות בעגבניה.
"נו באמת!" אני ממלמל ומעביר את ידי בשערי הזהוב. אנסטסיה עוקבת אחר תנועת ידי במבט מלא קנאה גלויה. "זה לא הוגן!" היא מוחאה, "למה לך יש שער בלונדיני ולי יש את זה?!" היא מתלוננת ומצביעה על שערה החום המתולתל הקלוע בצמה.
"מה הבעיה בשיער שלך?" אני שואל אותה ברוב טפשותי וכבר מתחיל להתכונן לניאום האורך שהיא תנאם, "ראשית כל! השיער שלי נראה כמו מכרסם שמת על הראש שלי! ודבר שני! זה בהחלט לא הוגן שאתה כל כך יפה! כל דבר שאתה עושה הוא כל כך עדין ו"נשי" ואני... אני" היא מסיימת חסרת נשימה ואדומה באופן שהיה יכול להיות חמוד עם לא הייתה מתנשפת כאילו סיימה מרתון.
"ממתי בחורה אמורה להיות עדינה? ומה זה בכלל להיות נשי? רק אני מריח פה שובינסטיות? ועוד ממך?" אני נוזף בה אף על פי שאני גדול ממנה בשנתיים.
"אולי אתה מריח את העגבניה הרקובה" ממלמלת אנסטסיה באף סתום וזורקת את העגבניה חזרה לדוכן. "אל תסטי מהנושא" אני אומר לה וממשיך להתקדם לעבר דוכן הפירות בשוק המזרחי. אנסטסיה ממהרת אחרי וכמעט נתקלת במוכר דגים מסכן שחוצה את הרחוב.
"אתה אל תסטה מהנושא!" היא קוראת ונעמדת לידי. אני מושיט יד לבחון תפוח עץ אדום לפני שאני מרגיש בצביטה בישבני. אני מסתובב סמוק ועצבני ורואה בחור צעיר בשנות העשרים לחייו מחייך לעברי לפני ששולח לעברי נשיקה באוויר.
"יפהפייה כמוך לא צריכה להסתובב לבד" הוא מחייך חיוך ערומומי לעברי לפני שפונה עם חבריו הצוחקים לעבר החנויות בעוד חבריו תופחים לו על השחם. לחיי מתלהטות יותר הפעם לא ממבוכה אלה מכעס.
אני מגייס את כל השליטה העצמית שלי כדי לא לרדוף אחריו ולזרוק עליו נעל. אנסטסיה מחבקת אותי בדאגה.
"היי, אתה בסדר?" היא שואלת וממשיכה לחבק אותי ביד אחת. אני מרגיש את דמי גועש.
למה בנות צריכות לקבל יחס כזה?! אני ממצמץ במהירות בנסיון לעצור את דמעות העלבון. יש לי נטיה לבכות מכל דבר. אני בהחלט בחור רגשן. "היי" מחייכת לעברי בנחמה ותופחת על גבי. "קדימה, נחזור הביתה" היא אומרת ומושכת אותי בידה. "א-אבל עוד לא קנינו מצרכים לארוחת הערב!" אני מוחא. "השוק הזה במלא מסריח" מגחכת אנסטסיה ומושכת אותי חזרה לביתנו. וזה הזמן שבו החלה התוכנית להירקם במוחי.
...
"כן!" צורחת דריזלדה ברחבי הבית בעודה מנופפת במעטפה. "דרי.. שוב לא לקחת את הכדורים שלך?" שואלת אנסטסיה ומטה את ראשה הצידה בצחוק. "את יכולה לצחוק כמה שאת רוצה צוציקית! אני בשעה הזו כבר היה בדרך להגשמת החלום שלי!" מחייכת בניצחון דריזלדה ומנופפת במעטפה שוב.
"תני לי לנחש, זה עוד צו הרחקה מהדוור החתיך שאת מפלרטטת איתו כל בוקר? " אני מגחך ומסדר את הצלחות על שולחן האוכל. "תצחקו כמה שתרצו! אבל מחר כבר היה בנשף! וארקוד עם הנסיך!" מצחקקת דריזלדה ומתחילה להסתובב באולם ומנסה להדגים תנועות ריקוד.
בעיני היא נראתה יותר כמו תרנגול על סמים..
"באמת דריזלדה! תרגעי כבר! את מתנהגת כמו ילדה קטנה!" נוזפת מירנדה אמי החורגת שנכנסה לחדר בעודה מנסה להאבק בחתול השטני שלה. "אני כבר בת תשעה עשר אמא! זה הזמן להתחתן! ובדיוק באותו זמן הנסיך מארגן נשף לרווקות כדי למצוא כלה!" צועקת דריזלדה ומתישבת בשולחן.
אני מתיישב לידה, "אז המעטפה הזו היא...?" אני שואל כאשר אנסטסיה מזנקת על דריזלדה וחוטפת ממנה את המעטפה. "הזמנות?!" היא צורחת בשאלה ופותחת את המעטפה. דריזלדה, שנראת באותו הזמן אחוזת שגעון החלה לרדוף אחרי אנסטסיה בצרחות ואיומים. מירנדה מתיישבת לידי במקום דריזלדה ונאנחת.
"יקירי? זה בסדר מבחינתך להישאר בבית מחר? הנשף מוגבל לנשים בלבד" מחייכת אלי מירנדה בהתנצלות לעברי לפני שפונה אל שתי הבנות האחרות.
"או תרגעי! אני לא אחטוף לך את הנסיך החתיך שלך! הוא פשוט יברח ממך שהוא יראה אותך!" צוחקת אנסטסיה ומזנקת מעל הספה. "תחזרי לכאן מפלצת קטנה שכמוך!" צורחת דריזלדה ורצה אחריה.
"בנות! לשולחן! עכשיו!" מרימה מירנדה את קולה הסמכותי והמאיים. הבנות משתתקות וצועדות בשקט לשולחן.
אנסטסיה מתיישבת במקום לידי הפנוי שאני קם להגיש את האוכל. אני מניח את קערת הסלט המכיל ירקות משוק אחר שהספיקה מירנדה לקנות. דריזלה ואנסטסיה מעבירות בינהן מבטי שנאה ואני נאנח.
"אני באמת לא מבינה למה כל כך חשוב לך להחתן עם הנסיך" אומרת אנסטסיה ודוחפת כף מרק לפיה. "את מתכוונת חוץ מזה שהוא חתיך להפליא וג'נטלמן?" שואלת דריזלדה וממשיכה בלי לחכות לתשובה. "אומרים שאם את משפיעה על הנסיך את משפיעה על ההמלכה" אומרת דריזלדה.
"וזה כמובן מתאים לתוכנית שלי לפתוח רשת חנויות אופנה יקרתיות בעיצוב אישי ו..." ממשיכה דריזלדה לפטפט אבל מחשבותי כבר גולשות למקום אחר.
ובמוחי כבר מתחילה להירקם תוכנית. אני נעמד בלי לחשוב ורץ לעבר חדרה של אנסטסיה. מירנדה שבהחלט מופתעת מחוסר הנימוס הלא אופייני שלי שותקת.
אנסטסיה רצה אחרי, ובוהה בי בחוסר הבנה שאני מחטט בארון הבגדים שלה. "אתה מוכן להסביר לי מה לעזעזל זה היה?" היא שואלת ונעמדת לידי שלובת זרועות.
אני מחייך לעברה ועונה בלי לחשוב. "טוב, אני צריך שמלה, אחרת איך הלך מחר לנשף?"