הנערה בחצות boy×boy

פרק 7

*הודעה קטנה לפני: בפרקים הקודמים מישהי שאלה אותי באיזה תקופת זמן מתקיים הסיפור, אני יודעת שזה קצת מבלבל שבתקופת זמן שאמורה להיות קרובה לימי הביניים יש גם חפצים ומושגים מודרנים. הסיבה לכך היא שרציתי להוסיף גם קצת משהו שונה משאר העיבודים של סינדרלה.

ועכשיו... לפרק!

אני נכנס באיחור דרך דלת המסעדה בעבודה החדשה והראשונה שלי.
עם פנים סמוקות ממאמץ לאחר ריצה של שבעה רחובות אני נעמד בשורה של כל העובדים המתכוננים גם הם לתחילת יום העבודה.
מנהל המסעדה, גבר מבוגר בעל מבטא צרפתי מביט בי מבט משועשע בעודי מתנשף במקומי.
"אני מבין שלמישהו היה קשה להתעורר מוקדם" קולו הנמוך של המנהל נשמע לידי, הוא נמוך ממני בסנטימטרים אחדים.
אני מרים לעברו מבט ומחייך במבוכה, "ל-לא שמתי לב לזמן" אני מגמם ומשפשף את זרוע ידי במבוכה.
גיחוכים נשמעים מסביבי. אני נאנח, "קיבלתי אותך לעבודה באופן חד פעמי, לא הרבה נערים יכולים להתקבל לעבודה בגיל שש עשרה" מזהיר המנהל ואני מכחכח בגרוני. הוא צודק, זה העבודה היחידה שקיבלו אותי בה למרות גילי הצעיר.
בדרך כלל מקבלים עובדים מגילי שמונה עשר.
"היום יש הודעה לי הודעה חשובה" אומר המנהל ומחליק את ידו על שפמו המסולסל. "אני בטוח שכולכם שמעתם על החיפוש של הוד מעלתו ואת השהייה של הנערות בארמון בימים הקרובים" אמר המנהל ומלמולי הסכמה נשמעו מסביב.
אני מתחיל לא לאהוב את הכיוון של ההודעה הזו..
"ולכן, המלך הוציא פקודה לכל בעלי המסעדות המובחרות להשהות בארמון בימים האלה בארמון ולספק אוכל ומלצרות לנערות במשך הימים" אני מתחיל להחנק ולהשתעל.
לא! זה לא קורה לי! "מכיוון שהמלך צריך הרבה מסעדות שיספקו אוכל לנערות במשך הימים. המלך גם אמר שהמסעדה שתקבל את רוב הקולות של הנערות ביום האחרון תזכה בפרס ובתואר 'המלצת המלך'! ואנחנו כמובן שואפים לזה! אין לא לתת את מלוא הכוח!" המשיך המנהל לדבר ולזרוק מילות עידוד.
אני הפסקתי לשמוע אותו ב 'לשהות בימים האלה בארמון' אני מרים את ידי באוויר, "כן, ג'ק? מה היה כל כך חשוב לעצור אותי בנאום המוטיבציה שלי?!" שאל המנהל ואני כחכחתי בגרוני "מ-מה יקרה אם מישהו לא יבוא לימים האלה?" אני שואל בשקט.
המלך מחייך חיוך רחב ותקווה מתחילה להינצט בליבי. "הוא יפוטר כמובן" מחייך המנהל וממשיך בנאום המוטיבציה שלו.
. . .
"אין ברירה" אומרת אנסטסיה ובוחרת תפוח אדום מתוך מבחר התפוחים בשוק.
"אבל-" אני מתחיל לאמר לפני שאנסטסיה קוטעת אותי בחדות. "ג'ק! אתה בעצמך חפרת לי לפני שבועיים על כמה שאתה מרגיש חייב לעזור לאמא שלי עם הפרנסה שלה לשלושה ילדים לבד! זו העבודה היחידה שתקבל אותך!" אומרת בדרמטיות ומשלמת על עוד מספר תפוחים שבחרה.
כשאני לא עונה בשונה מהרגיל היא מסתובבת אלי בהפתעה.
"אין לך מה להגיד?" היא שואלת מופתעת, "אוף" אני עונה לבסוף "אוף" היא מסכימה איתי.
לאחר שעה אנחנו כבר בבית, אני מדברת עם מירנדה שמסכימה מיד.
"זה טוב שאתה שם, תוכל לשמור על אנסטסיה ומדריזלה שלא יכנסו לצרות" אומרת האם ומלטפת את חתולה האפור. השטן התגלמותו אם תשאלו אותי.
"אם כבר אנחנו צריכות לשמור על ג'ק שלא יכנס לצרות" אומרת אנסטסיה ומתישבת על הספה הפוך.
רגליה על המשענת וראשה קרוב לרצפה. "אנסטסיה טריסה מלטרום! תשבי כמו בן אדם!" אני קורא בכעס ואנסטסיה מעקמת את פניה.
"אתה יודע שאני שונאת שאתה קורה לי ככה!" היא מיבבת ואני מוציאה לעברה לשון בילדותיות.
"אמא!" מוחאה אנסטסיה, מירנדה קמה מהספה, "אתם פשוט ילדותיים!" היא נוזפת לפני שהולכת לחדרה, מחייכת חיוך קטן כאשר אני ואנסטסיה מתחילים לצחוק.
. . .
בשש בוקר אני עומד מוכן עם תיק קטן לבגדים לימים הבאים וחיוך מהוסס על פני. "אתה תהיה בסדר גמור" מכה אנסטסיה את ראשי חלש.
אני מחיוך לעברה "גם את" אני אומר לפני שמציץ מעבר לכתפה על דריזלדה שקמה בשש בבוקר על מנת להתארגן למפגש. "תשמרי עליה" אני מצחקק ויוצא מהדלת. הרוח הקרה מכה במצחי וטיפות גשם אחדות יורדות.
הכבישים רטובים מטל הבוקר. "בהצלחה לי" אני ממלמל, וכבר מתכונן לימים של התחמקויות מכל היתקלות מהנסיך.
כאשני מגיעה למסעדה ההתארגנות כבר בעיצומה.
המנהל צועק על העובדים והסבלים שיכניסו למשאית כמויות אוכל שיוכלו להאכיל מדינה שלמה במשך שנה. "אה.. לא מביאים לנו את המזון שצריך כבר בארמון?" אני שואל את המנהל מבולבל.
"ג'ק יקירי, רואים שאתה לא מנוסה! זה ברור שתמיד צריך להביא עוד קצת אוכל למקרה חירום" אומר המנהל ומעביר יד בשפמו. אני שותק ומעדיף לא להגיד ש "קצת" לא בדיוק ההגדרה המתאימה לכמות האוכל הזו. המנהל עוצר את צעקותיו על הסבלים המסכנים כדי לצעוק על נער צעיר אחר "זאק! בוא לכאן!".
נער מתקרב לעברנו. שערו החום הקצר בצבע השוקולד מבולגאן ואפשר לראות את גופו השרירי מבעד לחולצה הדקה.
"ג'ק תכיר, זאק. הוא היה המדריך שלך ואלמד אותך כל מה שתצטרך" אומר המנהל והולך.
זאק חייך לעברי "אני זאק" הוא אומר להיכרות רשמית ומושיט את ידו ללחיצה. אני מחייך לעברו "ג'ק" אני אומר ולוחץ את ידו הגדולה.
"יש לך ידיים רכות" אומר זאק לפתע, מה שהיה יכול להיות מאוד קריפי ללא הטון הילדותי שאמר את זה.
"ת-תודה!" אני מגמגם ומרכין את ראשי במבוכה שנזאק מניח את ידו על כתפי. "עכשיו, בוא נלמד אותך איך מתנהגים ליד בני מלוכה" ".

לפי האגדה המקורית, זאק (העכבר של סינדרלה באגדה ) אמור להקרא ז'אק. שמתי לב יותר מאוחר שזה ממש דומה לג'ק באופן שמבטאים את השם אז שיניתי קצת את השם.