הנערה בחצות boy×boy

פרק 18

"מה בחורה כמוך עושה כאן לבד?"
אני מסתובב לעבר הקול ונתקל בשלושה גברים שתויים.
גבר שנראה בשנות הארבעים לחיו, נמוך קומה ורחב כתפיים ניגש ואוחז בידי.
אני כושל בבהלה לאחור, מנסה להתחמק מהאיש המפחיד.
אנחנו עומדים בסמטה חשוכה, היא צרה ופחי זבל מפוזרים לכל אורכה, מדיפים ריחות לא נעימים.
הירח כבר באמצע השמיים ושברי זכוכיות ממלאות את הרצפה.
זה מזכיר לי כמו קטע מפחיד בסיפור, שהדמות הראשית נתקלת באנשים בתוך סמטה צרה ומלוכלכת באמצע הלילה, זה אף פעם לא מסתיים בטוב.
גבר אחר, גובה וצר כמו גבעול רוכן לעברי, הבל פיו מדיף ריח אלכוהול ולא צריך להיות חכם כדי להבין שהם שתו בבר השכונתי.
אני מנסה לפתוח את פי לדבר אבל קול לא יוצא ממני, אז אני מחליט לפעול.
אני מסתובב ומתחיל לרוץ לעבר קצה הסמטה, עובר על פני חתול רחוב מסכן וכמה ארגזים ישנים.
זה ממש שם! אני רואה את קצה הסמטה, אני במרחק מטר אחד מלצאת מהמקום המסוכן הזה.
יד תופסת אותי, אני נזרק לאחור וקצה הסמטה מתרחקת ממני.
אני נופל בחבטה על הרצפה המלוכלכת ומרים את ראשי במהירות, שלושת הגברים מביטים בי מלמעלה בעיניים פוזלות מרוב אלכוהול.
"תתנו לי ללכת" קולי יוצא כלחישה וגורם לגבר השלישי לגחך, ראשו קירח וזקן תיש קצר צומח על פניו, הוא תופס בשמלתי ואני מבין שאני לא עומד לצאת מזה.
לא! תעזבו אותי, תתנו לי ללכת!
אני רוצה לצרוח אבל הקול לא יוצא מפי, דמעות זולגות מעיני ולא נראה שהדבר מרתיע את הגברים.
"את יפה שאת בוכה" אומר הגבר הגבוה, גורם לי להיזכר במילותיו הנתעבות של איידן כמה ימים ספורים קודם, בסמטה דומה לזו.
"תתרחקו ממני!" אני מצליח לבסוף לאמר ומרים יד מגנה מעל ראשי, גורם לגברים שמעלי לגחך, בעיניהם אני לא יותר מבחורה צעירה וחלשה שלא יכולה להגן על עצמה, אבל אני לא, אני ממש לא!
"אל תדאגי, את ת-תהני" אומר הגבר הנמוך ומילותיו מתערבלות מעט מהשיכרון. אני נזכר באמי, שעברה דבר כזה דומה לפני שנים. זה היה שהייתי בן אחד עשר, אמי הלכה לעזור לאישה מבוגרת וחביבה שגרה ביער, אני זוכר שקראתי את אחד הספרים האהובים עלי בפעם החמישית, אבי בדיוק הכין את ארוחת הערב וניגשתי לשאול שוב בפעם השביעית לאותה שעה מתי אמי תחזור.
היא הבטיחה שהיא תגיע אחרי שעתיים ותקח אותי לשחייה לילית באגם, פעילות שחיכיתי לה כבר מעל שבועיים.
אבי חייך לעברי אך יכולתי לראות את הדאגה בעיניו, הוא אמר שהיא מאחרת מעט, לאחר שעה הוא יצא לחפש אותה והשאיר אותי עם השכנה שלנו שתשמור עלי.
אני זוכר שקמתי בבוקר הוא רק חזר מהחיפושים, שקיות שחורות סביב עיניו האדומות ושערו החום מבולגן. אני רצתי אליו בדמעות לשאול לשלומו ולשלומה של אמי והוא רק הניד את ראשו ואמר שעדיין מחפשים.
יומיים אחרי זה דפק בדלתנו בשעות הערב שומר והודיע בלב כבד שאמי נמצאה חסרת חיים ביער, אחרי שחזרה מהאישה בלילה, נתפסה בידי איש שתוי ונאנסה, לאחר שזה נגמר הבין האיש מה פשר החומרה שעשה וכדי להסתיר את כל ראיות לכך הוא רצח אותה. הוא רצח את אמי!
הבכי שלי מתגבר ואחד הגברים קורע את השמלה שלבשתי, הוא מרים אותה וחושף חזה חלק וישר. הוא כושל לאחור בבהלה שמבין שאינני אישה.
אני לא יודע אם זה בגלל האלכוהול או שאותו חבורה הייתה משוגעת לחלוטין כי שניים החליטו שהם ינסו אותי, הגבר השלישי העלה על פניו הבעה נגעלת.
"זה גבר!" הוא צרח לחבריו.
שני הגברים הסתכלו עליו, "לפחות ננסה" אמר הגבוה.
השלישי משך בכתפיו "אני מקווה שהוא לפחות יודע למצוץ טוב".
הם התכפפו לעברי בעודי עדיין על הרצפה המלוכלכת, הגבר הנמוך נגע ברגלי, הדמעות בעיני ממשיכות לזלוג.
מגע ידו הקרה גורמת לי ליבב ולהתכווץ בתוך עצמי.
אני לא רוצה את זה! אני רוצה ללכת הביתה! לא להיות במקום הדוחה הזו בשעה הזו! אני רוצה לחבק את אנסטסיה! אני רוצה- אני רוצה את קאל!
"קאל" אני אומר, פניו המחייכות עולות בדמיוני, אני רוצה את קאל! אני סוף סוף מבין! אני אוהב אותו, אני רוצה שיחבק אותי, שינשק אותי, שילטף את שערי ויצחק איתי, אני רוצה אותו.
'אל תפחד, ילד יפה שלי' קולה של אמי עולה בזכרוני, אני בן שבע, יושב בפינת החדר בתנוחת עובר, זה היה קצת אחרי התעללות הראשונה של הבריונים בי, עורי צבוע כחול ואני לא מפסיק לבכות, רוצה שיצילו אותי.
אמי יושבת על הרצפה לידי, שערה הזהוב והארוך גולש על גבה ועיניה הכחולות מביטות בי באומץ ובאהבה.
'אל תיתן לה להביס אותך' היא אומרת 'אל תחכה שיצילו אותך, אל תחכה לגיבור, תהיה הגיבור של עצמך' היא אומרת ומושיטה יד לעברי, אני אוחז בידה בחשש והיא מושכת אותי לחבוק חם.
אבל אני לא שם, אני לא בבית החם ואמי לא לידי, אני שוכב בפינה חשוכה באמצע הלילה בעוד שלושה גברים שתויים חושבים שהם יכולים לגעת בי.
אמי הייתה אמיצה וחזקה עד נשימתה האחרונה! אני מפסיק את הבכי.
הגבר שלידי מבחין שעצרתי את הבכי, "וויתרת?" הוא שואל, אני לא עונה.
כל חיי קראתי על גיבורים ספרותיים, שלא פחדו לדבר, שעזרו לאחרים, שהיו אמיצים ומלאי השראה! כל חיי ציפיתי לגיבור כזה, ועכשיו.. אני מבין שאין לכך סיבה.
אני תופס חזק בידו של אחד הגברים  שמתקרבים לעבר מפסעתי, הוא נבהל ומביט בי, לא אכפת לי איזה אחד הוא, כולם חלאות.
"מה את חושבת שאת עוש-?" הוא מתחיל לשאול ואגרוף חזק מהממם את מילותיו, מעיף אותו לאחור.
אני דוחף את שני הגברים ממני. אני הגיבור של עצמי ואני לא צריך אף אח שיציל אותי יותר.
בעיטה אחת לצלעות של אחד הגברים מעיפה אותו לאחור, אני מסתער עם כוח שלא ידעתי שיש בי.
אני דוחף את שתי הגברים הנותרים ממני ורץ במהירות לעבר קצה הסמטה.
בשמלה קרועה, שיער מבלוגן, עיניים נפוחות אבל חזק יותר משהייתי אי פעם אני יוצא חזרה לאור הכוכבים, ואני אוהב את הגרסה הזו בעצמי.

אני חייבת לציין שכתיבת הפרק הזה הוציאה
ממני הרבה דמעות.
תודה על ההצבעות והתגובות😘😊
אוהבת אותכם❤