הנערה בחצות boy×boy

פרק 17

השעון הורה  על שעה שמונה שאני כבר עמדתי מוכן אל מול דלתות הבית הסגורות.
שערי פזור על כתפי ושפתי משוכות באדום אדום בוהק, שמלה ורודה קצרה מוצמדת לגופי וציורי פרחים מצויירים עליה.
ציפורני צבועות בלק אדום ככה ועיני מודגשות בעיפרון שחור עבה.
לבסוף אנסטסיה לא מצאה רעיון טוב מספיק, 'פשוט תזרום בינתיים' היא אמרה.
מצב רוחי ברצפה, "הכל היה בסדר" אומרת אנסטסיה ומלטפת את ראשי בעדינות, פשוט אל תדבר הרבה ותוציא לאקסית של הדפוק את העיניים, עד אחד עשרה אתה כבר תהיה פה".
"אני לא רוצה!" אני מיבב בעודי יורד במדרגות האבן מדלת הבית לשער הצבעוני שלנו, מחכה לאיידן שיחליט להופיע.
הוא באיחור של עשר דקות ואני מוצא את עצמי מתחנן בליבי שהוא טבע בשירותים או משהו, כל דבר שיגרום לו לא להגיע היום. תקוותי לא מתגשמות שכרכרה לבנה מעוטרת זהב נעצרת לידי והדלת נפתחת במהירות, כמעט ומורידה לי את הראש.
"זהירות שם!" אני כועס שאיידן מציץ מבעד לדלת. שערו החום הכהה מסודר בקפידה ודבוק בג'ל לראשו, כמה פתטי.
"בפעם הראשונה שראיתי אותך לא היית כזה עצבני" הוא מציין ומושיט לי יד לעזרה כדי לעלות לכרכרה.
אני מתעלם מהיד המושטת, "בפעם הראשונה שראיתי אותך לא היית מודע לקיום שלך, אני חייב לציין שבאותו זמן זה בהחלט שיפר לי את מצב הרוח" אני אומר ועולה לכרכרה בכוחות עצמי, מתישב כמה שיותר רחוק על הכיסאות המרופדות בעור.
"נחמד לדעת" הוא אומר ואומר לנהג הכרכרה את הכתובת אליה פנינו מיועדות.
"התלבשת יפה" אומר ואני מגחך, "אתה זה שהחליט לקפוץ אתמול לבית שלי עם רשימת דרישות לגבי הלבוש שלי" .
"וכמובן שצדקתי, שמלה צמודה וקצרה מאוד הולמת אותך" אומר ואני מושך את השמלה על ירכי בנסיון להאריך אותה יותר.
אני לא בטוח אם הוא מנסה ללעוג לי או להתידד איתי, הבחור הזה מאוד מסובך.
"בן כמה אתה?" אני שואל אחרי כמה דקות של שתיקה, שכל מה שנשמע זה קול הענפים הנרמסים תחת גלגלי הכרכרה וצהלות הסוסים.
"למה את רוצה לדעת? בשביל שתבע אותי על הטרדת קטינים?" הוא שואל שאני מחייך בלי שמץ של שמחה.
"תודה שהוספתה לי עוד לרשימת התביעה שאני מתכננן לך, ממש ליד סחיטה וטימטום יתר" אני אומר והוא מכווץ את פניו בכעס, "עשרים ואחד" הוא עונה לבסוף ..
שאר הנסיעה עוברת בשקט, לבסוף הכרכרה עוצרת והנהג קם ופותח לנו את הדלת, אני מודה לו וקופץ מהכרכרה בוחן את הסביבה בה אני נמצא.
אנחנו בקצה הר, באחד מההרים הצפוניים של העיר, נהר לאסו זורם מתחתנו ומסעדה מוארת מאירה את המקום השקט והמבודד. אורות העיר נראות מרוחקות ואני לא מפסיק לחשוב שזה המקום המושלם לאיידן לרצוח אותי מבלי להתפס על כך. ג'ק הפרנואיד נכנס לתמונה.
"אתה בא? או שבא לך להמשיך לעמוד כאן סתם?!" אומר בגסות איידן ואוחז בידי, מושך אותי בגסות לעבר המסעדה.
כשאנחנו נכנסים נגלים לעיני שולחנות מכוסים מפה לבנה ומסודרים בשורות, נברשת גדולה משתלשלת מהתקרה ומאירה על כל המקום.
במסעדה כבר יושבים עשרה זוגות שאנחנו נכנסים מבעד לדלות הזכוכית.
איידן מטה את ראשו לעבר בחורה צעירה היושבת כמה שולחנות ליד השולחן שאיידן בחר.
"זאת האקסית" הוא לוחש ואני בוחן את הבחורה, שערה האדום הגלי נח על גבה, היא גבוהה ורזה, לבושה שמלה ירוקה יפהייפה ושפתיה משוכות באודם אדום, על פי הצורה שדיברה ושפת גופה היא נראתה לי כמו אדם אינטליגנט, אני לא מבין מה היא מצאה בחמור שיושב מולי.
"זאת ג'סיקה" הוא אומר שמבט חולמני על פניו, "והמשימה שלך היא לגרום לה לקנא" הוא אומר ואני מרים גבה, עד כמה הוא נואש?
"ואיך אני אמור לעשות את זה בדיוק?" אני שואל אותו והוא מושך בכתפיו בחוסר אכפתיות.
אני נושף בזעם, "אני הולך לשירותים" אני אומר והולך למסדרון הקטן שמעליו מסומן סמל השירותים .
המסדרון מרופד בשטיח אדום יקר ובציורים תלויים על הקיר, המסעדה הזו באמת מפוארת.
קודם הכרכרה המפוארת ועכשיו המסעדה הזו, אני יכול להעסיק מזה שלאיידן לא חסר כסף.
אני ממשיך להתקדם עוד קצת במסדרון עד שאני נתקל באחת מהדילמות הקשות שנתקלתי בחיי.
"מושלם" אני מסננן בציניות בעודי עומד בין שתי הדלתות שעל כל אחת מסומן השירותים של אותו מין.
"במה אני אמור לבחור?" אני נאנח ביאוש, בוחן את השמלה הקצרה שלבשתי, אני צועד מעט לעבר דלת שירותי הנשים, הרי זאת התשובה ההגיונית, לא? אני די בטוח שהגברים היו מופתעים לראות נערה נכנסת בדלת השירותים שלהם..
אני ממשיך לצעוד ונעמד מול הדלת, לא! אני לא יכול לעשות את זה! זה נכון שאני לא נמשך לנשים אבל אני צריך לכבד אותן! אני פונה ללכת שוב לעבר שירותי הגברים ומתחננן בליבי שאין שם אף אחד.
"שירותי הנשים זה פה" קול נשי עוצר אותי מלעשות את אחד מטעויות חיי.
אני קופא במקום ומסתובב, מי שעומדת מאחורי היא לא אחרת מאשר ג'סיקה.
ג'סיקה מצחחקת שאני מסמיק במבוכה, "ל-לא ראיתי את השלט" אני מתרץ היא מחייכת לעברי חיוך נעים, "בואי, אני רוצה לדבר איתך" היא אומרת ומושכת אותי לשירותי הנשים, במזל אנחנו היחידות בחדר ואני נותן לעצמי לנשום בהקלה.
"ראיתי שאת עם איידן" היא פותחת לבסוף לאחר כמה רגעים של שקט בינינו, זה אני שממש נמוך? או שהבחורה הזו ממש גבוהה? שאמרה את המשפט ציפיתי למתקפת אקסית עצבנית וקנאית, אבל הבחורה המשיכה לחייך.
"כ-כן" אני ממלמל והיא מצחקקת, "אני לא רוצה להיות המפרידה, אבל לאף בת לא מגיע לצאת עם האפס הזה" היא אומרת ואני מסכים איתה בליבי.
"הוא דווקא בחור ח-חמוד" אני ממלמל בקול דקיק ולא מאמין למילים שיצאו לי מהפה, חמוד? יותר כמו חמור.
ג'סיקה מצחקקת, "לא הצגתי את עצמי, ג'סיקה, האקסית" היא אומרת ומושיטה את ידה, אני מחייך, הבחורה הזו מצאת חן בעיני. "אלה" אני לוחץ את ידה והיא מחייכת ושנענת על קיר השירותים.
"אני מניחה שכל בחורה צריכה לחוות לבדה את החיים שלה, אני לא רוצה להתערב" היא אומרת ואני לא עונה, מסכים עם דבריה.
"היה נחמד להכיר אותך אלה, אני מקווה שתמצאי יותר מהאפס הזה" היא אומרת ופונה לצד, אני תופס בידה בעדינות והיא מסתובבת מופתעת.
"א-אפשר לשאול.. לשאול מה הוא עשה לך?" אני שואל והיא מצחקקת, "איך את יודעת שהוא עשה לי?" היא שואלת בהרמת גבה ואני מחייך, "זה לא נראה את מחבבת אותו, אני לא חושבת שתשנאי אדם סתם ככה" אני אומר והיא משלבת את ידיה.
"את בחורה חכמה" היא אומרת ומסתובבת לצאת מחדר השירותים, עוצרת מול הדלת, "הוא בגד בי עם החברה הכי טובה שלי, וניסה לאנוס את אחותי הקטנה" היא ממלמלת ואני צועד לאחור, לא ציפיתי לדבר כזה.
"אבל אני בסדר עכשיו, יש לי חיים משלי, השארתי אותו מאחור" היא אומרת ויוצאת מהחדר.
אני נשאר להישען על הכיורים, מלותיה מסתחררות בראשי, איך אדם יכול לנהוג ככה? אני מרגיש את פני מאדימות בכעס, דפיקות ליבי משכפלות מהירות ואני מנסה להסדיר את הנשימה שלי. איך אני הייתי מאיה אם היה נודע לי שניסו לאנוס את אנסטסיה?
אני מזדהה עם כאבה.. אני מנסה לנשום עמוק ולהירגע, אבל זה מאוחר מידי, אני כבר יותר מידי זועם.
                                      ...
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן? בעיות של נשים?" שואל אותי בלעג איידן שאני חוזר מהשירותים.
ראשי עדיין מורכן ואני מתאמץ להרגיע את עצמי, אני פזיז מאוד שאני כועס.
"מה קרה?  נשכת את הלשון?" שואל אותי איידן ואני לא עוצר את עצמי יותר.
אני לוקח את כוס היין שהמלצר מילא לנו קודם ושופך על ראשו של איידן המופתע.
"מה לעזאזל?!" צורח איידן ומתרחק מן השולחן שטיפות אדומות נוטפות משערו ומלכלכות את התלבושת המושלמת שלבש. "הדייט שלנו נגמר בייב" אני אומר בקול ברור וחד ומדגיש בלעג את המילה האחרונה. מבלי להרגע אני מסתובב לאחור וצועד על פני ג'סיקה המופתעת ובן זוגה, יוצא מן המסעדה המחניקה הזו.
רק שאני בחוץ אני מבין מה עשית הרגע, הרסתי את הסוד של קאל ושלי רק כי לא יכולתי לשלוט במעשי. לא. אני מרים את ראשי, העמדתי את איידן במקום, ועל זה אני לא מתחרט.
אני פותח בריצה לכיוון העיר, לא חושב אפילו על לחכות שאיידן יחזיר אותי חזרה, אם הוא לא יזרוק אותי מקצה הצוק לפני.
אני קרוב לקצה העיר שאני שומע קולות מאחורי, אני פונה להסתובב במהירות לאחור שהמשפט הבא עוצר אותי.
"מה בחורה כמוך עושה כאן לבד?"