הנערה בחצות boy×boy

פרק 10

אז חזרתי ממסע קניות רצחני באיקאה ונזכרתי שאני צריכה לעלות פרק היום, תהנו❤

אני מתעורר ממגע עדין על גבי, אני פותח עיניים ומסתובב.
זאק יושב על גבי מיטתי התחתונה ומלטף את גבי.
אני עוצם את עיני חזרה ומהעמיד פני ישן.
עוד קצת, עוד קצת של שקט, עוד קצת של התחושה הנעימה בגבי, עוד קצת לא להתעורר למציאות שאני נמצא בה.
"אני יודע שאתה ער פרינסס" הוא לוחש לי ומנתק את המגע הנעים בגבי.
"עוד!" אני נאנח בעצב ומתכרבל בכרית. "קדימה עצלן! יש לנו עבודה לעשות" הוא צוחק ולוקח את הכרית מידי.
"תחזיר!" אני ממלמל בעיניים עצומות ומניף את ידי באוויר בנסיון לתפוס את הכרית.
זאק המצחקק מחזיר את הכרית לידי.
אני נעמד, עדיין מחזיק את הכרית הרכה בשתי ידי "כבר בוקר?" אני שואל את המובן מעליו.
זאק מצחקק וזורק עלי את הבגדים שאני צריך ללבוש, "עוד רבע שעה אנחנו צריכים להתחיל לעבוד" הוא אומר לי ופושט את חולצתו.
אני מיד מסמיק וטומן את פני בשתי ידי.
זאק לא שם לב ומתחיל לחפש חולצה מתאימה בארון הקטן שסיפקו לנו, עדיין חסר חולצה.
אני מציץ במבוכה מבעד כפות ידי ועיני סורקות את בטנו המעוצבת המעוטרת קוביות בטן.
למרות שאני מנסה להוריד את מבטי מבטנו עיני עדיין תקועות עליהן. ל-למה? למה אני מוצא אותן כל כך מושכות?
זאק מגחך לפני שנעמד ומנשק את שרירי ידו. "אוהב את מה שאתה רואה פרינסס?" הוא שואל ואני מיד מרגיש איך שפני מתלהטות במבוכה.
אני מחליט להתעלם ומסתובב ונעצר כשאני שומע אותו אומר "כן בטח, לא נמשך לבנים"
"א-אתה לא אמרת את זה עכשיו!" אני צורח ומזנק לעברו, מפיל את שנינו על הרצפה.
זאק שבהחלט לא היה מוכן למתקפת חתלתול עצבנית מתחיל לצחוק ולדגדג אותי על הרצפה.
בעודי יושב על בטנו וזאק מתחתי מדגדג אותי בלי סוף ויחד אנחנו צוחקים כמו משוגעים,
מישהו מכחכח בגרון לידינו.
אני קופץ באוויר בהפתעה ומביט לעבר הקול. ה-היה לנו עוד שותף? בחור צעיר בשנות העשרים לחייו עם שיער חום כהה ועיניים כהות מביט בנו במבט לא ניתן לקריאה.
אני מזנק מזאק ודוחף אותו על הרצפה במהירות.
פתאום אני מודע לשערי שבטח מבולגן מהשינה ובגדי המקומטים.
אני נלחץ ומנסה להסביר בעודי משתמש בתנועות ידים מוגזמות כהרגלי.
"ז-זה בכלל ל-לא מה שאתה חושב! אנחנו פשוט.. אה-" הוא מרים את ידו לעצור אותי ויוצא מהחדר.
אני נשאר שם קפוא מפחד, ידי עדיין מונפות באוויר, שיט.
זאק הראשון ששובר את הדממה ומתחיל לצחוק כמו מטורף, "מה מצחיק?!" אני כועס ומכה את כתפו בעצבנות.
הוא מיד עוצר ואוחז בכתפו, מעקם את פניו בכאב.
אני פוער את עיני, ז-זה כאב לו? אבל זאת הייתה מכה חלשה.. "אני מצטער! אתה בסדר?" אני שואל אותו בחרטה מניח את ידי על כתפו.
לאט לאט אני שם לב איך שהוא שוב מתחיל לצחוק בעודו קורא קריאות שונות כמו: "אתה כזה חמוד!" "אני לא מאמין שהאמנת לזה!".
אני מגלגל את עיני ביאוש ולוקח את הבגדים שהביא לי קודם והולך לחדר השרותים הקטן הצמוד לחדר שממנו יצא הבחור קודם.
כדי למנוע.. אמ.. מצבים לא נעימים.
כשאני מסיים אני לבוש בבגדי עבודה ושערי הבהיר אסוף בקוקו קטן בעוד קצוות שיער נחות על פני.
כזאק נועל את נעליו אני אוזר אומץ לשאול. "א-אז.. אנחנו בסדר? אחרי מה שקרה אתמול בלילה.." אני שואל וזאק מרחיב את חיוכו כשהוא נעמד. "פרינסס, אם הייתי כועס עליך לא היית נותן לך לקפוץ עלי ככה, או להסתכל בשרירים הלוהטים שלי" אומר ומגחך בעודי מכה אותו שוב על גבו.
                                           ...

ההכנות לארוחת הבוקר כבר בעיצומן שאני וזאק מגיעים.
אנחנו מסתננים במהירות בין שאר העובדים ומשקרים כאילו היינו שם כבר זמן רב.
לבסוף כשאנחנו מסיימים להכין את האוכל נעמד המנהל שוב על הכיסא ומתחיל לנאום ניאון ניצחון מוגזם.
לבסוף אנחנו עומדים מוכנים ליד הדלת הגדולה והמפוארת של אולם האוכל ומחכים לצליל הפעמון שיזמין אותנו להיכנס עם מגשי האוכל.
אני לא אוהב את כל הפאר הזה,
בין אם זה הארמון המוזהב שנראה כמו שלקוח מתוך אגדת ילדים עם סיפור רומנטי קיטשי  (לול XD) או בין אם צלחות הכסף והעיטורים המוזהבים על כל קיר ודלת, הארמון הזה צעק עושר.
צלילי פעמון נשמעים מעבר לדלת וקוטעים את חוט המחשבה שלי.
המלצרים נכנסים בשורה מסודרת ומחלקים את האוכל לבנות הרעבות.
אני ממהר לעבר אנסטסיה הרעבה שמתחילתה לבחון את היד של דריזלדה כמו מנסה לנחש מה הטעם שלה, אני ממהר לפני שתקרה תאונה.
אני מתקבל בקריאות שמחה כשאני מגיע לשולחן של מספר בנות הנראות רעבות במיוחד, אלוהים אדירים! מה לעזאזל עושים לבנות המסכנות האלה?!
אני ממהר לשלוח חיוכים לבנות האוכלות בשולחן ומתעלם מחיוכה המחשיד של אנסטיסיה.
מה היא עשתה עכשיו?
אני חוזר למטבח ולוקח מנות אוכל נוספות ומפלס בדרכי במהירות להביא לבנות הרעבות את האוכל.
אני לא שומע את קריאת צעקת הזהירות לפני שאני נחבט בגוף זר מהריצה המהירה שלי. מפיל את האוכל שהחזקתי על הרצפה ונופל על האדם שבו נתקלתי.
אני פותח את עיני בחשש ומבחין בעיניים כחולות כהות מביטות בי, מבטו של הנסיך לא זז מפני.