הנערה בחצות boy×boy

פרק 4

אני מאחר לנשף, כמובן.
אני רצה, כלומר, רץ במעלה מדרגות הארמון. לא לפני שמקלל כמה קללות מגוונות למי שתיכנן את הארמון עם כל כך הרבה מדרגות. במדרגות האחרונות רגלי מחליקה על מדרגה רטובה מהגשם ואני נופל נפילה מרהיבה ומאוד מביכה מול השומרים בדלת.
בינתיים, השומרים שצפו במחזה היפיפה הזו שבו אני משתטח על רצפת כניסת הארמון רצים לעברי. "את בסדר, עלמתי?" שואל אחד השומרים ומושיט לי את ידו.
אני מחייך בהכרת תודה ונאחז בידו כדי להתרומם. אני מנקה מעט את שמלתי כהשומר השני אומר "הנשף התחיל כבר, עלמתי. בבקשה מהרי" .
החיוך נמחק מפני במהירות שאני נזכר באיחור שלי. "תודה!" אני צועק לשומרים בקול הגבוה ביותר שהצלחתי לגייס וממהר לעבר דלתות הארמון.
לא טורח לחכות לשומרים שיפתחו למעני את הדלתות המפוארות. בדחיפה קלה אני פותח את הדלתות בקולות רעמים של חריקות. מישהו חייב לשמן את הדלתות האלה! אני נכנס לתוך האולם.
הדבר הראשון שעיני מבחינות בו מנורת הזכוכית הגדולה שתלויה על גג האולם. אורכה שתי מטרים ופרחים קטנים מזכוכית מעטרים אותה.
אחרי שעיני מסתגלות לאור עיני נופלות על האדם שגורם לליבי להלום בחזהי באופן מפתיע.
הוא באמת יפייפה כמו שמספרים!
עיניו כחולות כהות ושערו השחור נופל ברכות על פניו החסונות. הוא גבוה, כמה צפוי.
עורו שזוף וחלק וניתן לראות את השרירים המפוסלים שלו תחת החליפה. הנסיך נאה, ללא ספק.
ושפתיו אדומות ומגרות וכשהוא מחייך אז- רגע! מה אני עושה?! א-אני סתם מבחין שהוא נאה! כ-כן! ואז הוא מחייך אלי.
אני משחרר נשימה שלא ידעתי שהחזקתי.
ורק אחרי זה אני מבחין בכך שכולן נוטשות בי מבטים. אני מסמיק ומרכין את ראשי, לא רגיל לתשומת הלב הרבה שמופנת אלי.
אני סוקר את הקהל כדי לחפש בפנים המוכרות.
אני לא יכול שלא לחייך שעיני נתקלות באנסטסיה המחייכת לעברי.
לידה עומדות דריזלדה ומירנדה. הן לוטשות בי מבטים מבולבלים, מנסות להיזכר עם הן מכירות אותי.
אני קופא, כשהן מפסיקות להביט בי אני נושם בהקלה. אנסטסיה עשתה עבודה טובה בהסתרת הזהות שלי.
לפתע אני שם לב לכך שאני עדיין עומד בפתח האולם. אני מגחך לעצמי וצועד לעבר אנסטסיה באופן שלא היה ברור מידי. אני נשען על הקיר הצבוע בצבע זהב.
מנסה להתעלם מהמבטים הכועסים וחלק מהמבטים המקנאים של שאר בנות החדר. האולם מתמלא במנגינת כינור יפיפייה. אני מחייך ועוצם את העיניים. נהנה ממנגינת הכינורות.
אני כל כך שקוע במנגינה שאני לא מבחין בצעדים שנצעדים לעברי, למבטן של הבנות באולם, למבטה המופתע של אנסטסיה ולחיוך הצחור של הנסיך.
"שלום יקירתי" אומר הנסיך ואני קופץ למשמע קולו הקרוב יותר מידי של הנסיך.
אני שומע מספר בנות מצחקקות מהקפיצה המבוהלת שלי.
אני ממצמץ מספר פעמיים, מצפה מכך שהנסיך המחוייך יעלם וידברר כהזיה. הנסיך לא נעלם.
"יקירתי?" שואל הנסיך שוב ואני יוצא במהירות מהאלם שאני שרוע בו.
לא חשבתי שתוכנית להתקרב לנסיך תתגשם כל כך מהר.
"שלום נסיכי" אני אומר בקול צרוד שנשמע כמו ברווזון גומי נמחץ ומתכופף באופן מגושם למדי.
אני כבר שומע בדמיוני את אנסטסיה צועקת לי להיות יותר אלגנטי וחינני. אופס.
הנסיך צוחק ובקולו לא נשמע שום לעג. אני מרים את ראשי ומביט בנסיך שוב. הוא גבוהו ממני בראש ומקרוב אפשר להחין בגומות חן חמודות אשר צצות בכל חיוך שלו.
"תהיתי אם תרצי לרקוד עמי" אומר הנסיך ומושיט לי את ידו.
אני בולע רוק ומביט בעצבנות לאנסטסיה שנראת המומה לא פחות ממני. זה היה מהיר, לא ציפיתי שהוא פשוט יבוא וישאל אותי אחרי חמש דקות מסכנות שאני פה אם אני רוצה לרקו-! "יקירתי?" שואל הנסיך שוב.
אני מבין ששוב שקעתי במחשבותי. אני חייב להפסיק לעשות את זה.
"אני אשמח" אני מחייך לעברו ואומר בקול עדין וצלול יותר משדיברתי קודם. הנסיך מחייך ואוחז בידי, מוביל אותי לרחבת הריקודים.
אני מתנשם במהירות, ידו של הנסיך חמה ורכה. אני מחייך מבלי להבחין בכך ומביט על ידנו השלובות.
הנסיך מוביל אותנו למרכז הרחבה. לא התחלתע מ החלק של הריקוד, דבר אחד שאנסטסיה ואני לא היינו צריכים לדאוג בזמן ההכנה.
אני רוקד מגיל קטן, נהגתי לרקוד עם הורי בלילות קרירים. שנינו משתחווים אחד לשני והריקוד מתחיל.
אני מסתחרר על הרחבה והמנגינה מתעצמת.
אני מרגיש את ליבי דופק במהירות בתוך חזהי. אני מסתובב, קופץ, וצוחק בידיו של הנסיך, מתעלם מהסובבים.
אני מרגיש כל כך טוב. לאחר שנים אני מרגיש סוף סוף חופשי. הריקוד מסתיים שאני נשען על חזהו השרירי של הנסיך. שרגלי מפסיקות לזוז המציאות מכה בי. אני משחרר את ידי במהירות מהנסיך מסדר את שמלתי ומחליק את שערי.
"מצטערת.. קצת נסחפתי" אני מרכינה את ראשי. הנסיך מתחיל לצחוק ומרים את סנטרי באצבעותיו. "היית מדהימה" הוא אומר ומביט בי.
אני חושה שבאותו רגע לחיי האדימו בחמישים גוונים של אדום.
הכנרים מתחילים לנגן שוב מנגינה חדשה. "זה בסדר שהזמין אותך לריקוד נוסף?" שואל הנסיך ואני מחייך מבי להבחין בכך.
אני מהנהן ולוקח את ידו. ואנחנו רוקדים.
הריקוד הנוסף נהפך לשני ריקודים וכך הלאה, מבלי להבחין אני רוקד עם הנסיך כבר חמישה ריקודים נוספים.
לאחר שעה השיר האחרון נגמר והרוקדות יוצאות להפסקה.
משפשף את עיני בעיפות ומתחיל ללכת לעבר שולחן הקינוחים.
בטני כבר מקרקרת שנסיך תופס בידי וגורם לי לסובב את ראשו אליו. "נתראה שוב?" הוא שואל אותי ואני מהנהנת לפני שאני צועדת לעבר השולחן הרחב.
אני לא מבחין באנסטסיה המתקרבת אלי כשלפתע אני שומע אותה אומרת בקול הכי ילדותי שלה "נהנת עם הנסיך?" אני נחנק מהמיץ שאני שותה ומתחיל להשתעל, מושך את צומת הלב של הבנות האוכלות ליד השולחן.
"א-אל תגידי את זה ככה!" אני רוטן ומסמיק. "אוי! אתה כזה חמוד שאתה מסמיק!" היא צוחקת ואני מסמיק יותר.
"אני לא שמתי לב.. והריקוד קצת-" אני מנסה להסביר לפני שאנסטסיה קטעת אותי בגסות "תעשה לי טובה ותחסוך את התירוצים שלך, אלה " היא צוחקת ובוחרת לה עוגה קטנה בצלחת מעוטרת. "למרות שבינתיים" (לעיסה) "אתה מתקדם יופי" (לעיסה) "התקרבת מאוד לנסיך" היא אומרת בפה מלא בעודה לועסת.
"אל תדברי בפה מלאה!" אני נוזף בה והיא מגלגלת את עיניה אבל מקשיבה לדברי.
"מה תעשה עכשיו?" היא שואלת "בקשר לתוכנית" היא מוסיפה. אני נזכר לפתע בתוכנית שתכננתי יום לפני. איך שחכתי?!
אני לא מספיק להילחץ לפני שקולו של הנסיך נשמע באוזניי. "יקירתי, תוכלי להתלוות איתי לחצר?"

תודה על כל התגובות החמות ❤
אוהבת אותכם!