הנערה בחצות boy×boy

פרק 23

"והוא עדיין מאיים עליך?" שואל קאל כשעה אחרי, כששנינו נרגענו ויכלנו לעבור על המקרים שוב.
"לא שמעתי אותו מאז, אבל.. היית צריך לראות את המבט המטורף שהיה לו בעיניים ששפכתי עליו את המשקה, הוא ינקום" אני אומר וקאל נאנח בכעס.
"ג'ק.." הוא אומר את שמי וליבי מתחיל לפעום במהירות, "זה לא יכול להמשך ככה יותר" הוא אומר ואני מביט בו בשאלה, על מה הוא מדבר? הוא רוצה לעזוב אותי?!
"ק-קא-" אני מתחיל לאמר את שמו ושהוא קוטע אותי, "אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אני ממש לא מתכוון שתעבור את כל החיים שלך בפחד אם יגלו עלינו" הוא אומר ואני מחייך אליו בעצב ומשלב את ידנו.
שתיקה שוררת בחדר עד שקאל קוטע אותה, "אני מוותר על הכתר" הוא אומר במהירות, גורם לעורי להצטמרר ולי לקפוא במקומי. "מ-מה?!" אני שואל בבהלה ומנתק את מגע ידינו, קאל תופס בידי ומושך אותי צמוד אליו,  "כל חיי פחדתי מאבי, פחדתי לצאת פחות טוב בעיניו, לפשל, שהוא יתאכזב ממני, אבל עכשיו.. זה לא משנה לי יותר" אומר קאל וגורם לדמעות לרדת מעיני.
"ל-לא! אני יודע כמה אתה רוצה להיות המלך, לשנות משהו.. להפוך את המקום הזה לטוב יותר, אני בחיים לא אתן לך לוותר על זה!" אני צועק ותופס בשתי כתפיו ומביט בו, אני לא מתכוון לגרום לקאל לוותר על הדבר שהוא חושק בו מאז ילדותו, מגיע לו להיות המלך, אחרי כל העבודה הקשה שעשה בשביל זה.
"זה לא משנה יותר! אני צריך אותך ג'ק! ועם זה גורר עם זה גם לוותר על המלוכה, אני יעשה הכל" הוא אומר, הדמעות שבעיני לא מפסיקות לזרום, הוא כל כך יפהייפה ככה, נחוש וחזק, מוכן לוותר על הכל בשבילי.. בגללי.
לא! אני לא מוכן לזה! כל חיי אנשים וותרו מעצמם בשבילי, אמי, אבי, מירנדה, אנסטסיה, זאק, דריזלדה, קאל..
אני לא מוכן לזה! הגיע הזמן שאני אוותר על הדברים שאני אוהב בשביל אחרים.
"ל-לא" אני אומר, גורם לקאל המופתע לזקוף את גבותיו בשאלה, "למה אתה מתכוון?" הוא שואל אותי, אני מנסה לשמור על קולי יציב, לא לבכות ג'ק, לא לבכות.
"אני מתכוון שלא, אני לא מוכן שתוותר על המלכות בגללי" אני אומר והוא מביט בי בבלבול, "אתה צוחק נכון? אתה רציני?" הוא לא מבין.
"א-אני מצטער קאל" עכשיו אני כבר לא מצליח לעצור את הדמעות, מאפשר להן לזרום שוב על לחיי.
"מ-מה?" קאל שואל בחשש ואני מתכופף מעט ונושק ללחייו, "ז-זה נגמר.. אולי בעוד כמה שנים שהמצב ישתפר אני.."
"לא!" צועק קאל ותופס בי חזק, מקרב אותי אליו, "ממש לא! אני לא אתן לך ללכת ממני!" הוא אומר בפחד ותופס בפני קרוב לפניו, "אתה לא תלך ממני, נכון?" הוא שואל בנואשות ואני עוצם את עיני שדמעות זורמות מהם ללא הפסקה, אני שונא את עצמי, כל כך שונא את עצמי.
"אני מצטער" אני אומר והוא מתרחק ממני במהירות, המגע והחום שסיפק לי לפני רגע נעלם, מה אני עושה לעזאזל?!
הוא מבט בי ככה, דמעות בעיניו שוב שהוא מביט בי עם לב שבור, הבכי שלי מתחזק, אין לי זכות לבכות, אני פגעתי בו, פגעתי בקאל שלי.
"אני רוצה להושיט את ידי לקאל, להגיד שהכל בדיחה, לנשק אותו ולחבק אותו, אבל.. אני לא יכול.
במקום אני מתרומם מהמיטה שישבנו עליה, מביט שוב ובפעם האחרונה בנער הבלונדיני המחיוך בציור ויוצא בריצה מהחדר, הדמעות לא מפסיקות לרדת מעיני.
                                            ...
"מה קרה?" פניה המודאגות של אנסטסיה מברכות אותי שאני מתפרץ הביתה דרך הדלת בבכי שובר לבבות.
"ג'ק?" שואלת בדאגה דריזלדה ומירנדה מרימה את ראשה מהעיתון, "הכל בסדר יקירי?" היא שואלת.
אני מתעלם מהן ורץ לחדר שלי במהירות, אנסטסיה מאחורי.
"וואו, ג'ק! מה קרה לך?" שואלת בדאגה אנסטסיה וסוגרת את הדלת אחרי, מתישבת על קצה מיטתי ותופסת בידי, מביטה בי בדאגה.
"אנסטסיה.. לא עכשיו" אני אומר בקול שבור שהיא מלטפת את שיערי, "מה קרה יפה? ספר לי" היא אומרת ברוגע ואני קם מהמיטה ומתרחק ממנה, "זה פאקינג לא קשור אליך! אל תתערבי!" אני צורח עליה והיא פוערת את עיניה בהפתעה, בחיים לא דיברתי אליה ככה, אבל עכשיו.. עכשיו אני לא יכול לשלוט במעשים שלי.
"אל תדבר אלי ככה!" היא אומרת בזעם ואני חושק את שיני בכעס, "תפסיקי לנסות להבין הכל! תפסיקי להתיחס לחיים שלי כמו הצגה ומשחק מבחינתך!" אני צועק עליה חזרה ודמעות ממלאות את עיניה.
"אני בחיים לא התיחסתי לחיים שלך בתור משחק! תמיד הייתי ראשונה לתמוך בך! למה לעזאל מגיע לי כל החרא הזה ממך?!" היא צורחת חזרה שדמעות זולגות מעיניה, שיערה החום השתחרר מהצמה שבו היה אסוף ונופל בגלים על גבה.
אנחנו עומדים שם וצורחים אחד על השני, בוכים וכועסים.
עד שאנסטסיה מנגבת את דמעותיה, "נמאס לי! אני וותרתי" היא אומרת ויוצאת מהחדר, טורקת את הדלת אחריה ברעש, אני יכול לשמוע אותה מסתגרת בחדרה וצורחת לכרית.
אני נופל על הרצפה והבכי שלי מתגבר, מה יש לי? אנסטסיה בסך הכל ניסתה לעזור לי! ואני פשוט הוצאתי עליה הכל! אמרתי עליה דברים נוראים! לא! זה לא מגיע לה!
אני קובר את ראשי בידי, זאת הפעם הראשונה שאני רב ריב רציני עם אנסטסיה, אני פשוט אדיוט! הרסתי הכל! אני מכונת הרס שהורס את כל מי שסביבי!
אני נעמד בדמעות, אני מוכן לסיים את הכל, עכשיו.
אין יותר כאב, אין יותר סבל! אבל.. אני לא רוצה למות! לא ככה! לא לפני שבדקתי שקאל מסתדר! שאנסטסיה בסדר!
אני יוצא מחדרי, המראה בדלת הכניסה גורם לי לקפוא במקומי, איידן עומד בכניסת הבית, חיוך זחוך על פניו, מירנדה ודריזלדה עומדת לידו, דריזלדה בוכה ומירנדה אף היא מנסה לעצור את הדמעות.
"מה קרה?" אני שואל בבהלה ורץ אליהן, מירנדה ששומעת אותי מסתובבת אלי, דמעות עומדות בעיניה, פרצופה אדום והבעה זועמת על פניה, היא מרימה את ידה באוויר ומכה את לחיי בכל הכוח.
"אתה בושה!" היא צורחת. 

אני לא חושבת שאי פעם בכיתי מלכתוב פרק, עכשיו אני מוצאת עת עצמי יושבת על הכיסא מול המחשב שלי ובוכה את חיי :(

ולנושא אחר:
רציתי להוסיף פרק מנקודת המבט של קאל,
הייתם רוצים לקרוא פרק מנקודת המבט של קאל בהמשך האירועים הבאים?
או את נקודת המבט שלו בפעם הראשונה שפגש את ג'ק בנשף?
(לדעתי יהיה יותר מגניב לקרוא את נקודת המבט שלו על הנשף ).