הנערה בחצות boy×boy

פרק 22

אני מביט בחשש בדלת הזהובה והגדולה של חדרו של קאל, אני מפחד להתעמת עם קאל ולספר לו הכל, הוא בטח כועס עלי ואני חייב להסביר לו הכל, את הכל.
אומנם רציתי לספר לזאק את הכל, באמת שרציתי! אבל השמטתי את כל הקטע עם איידן, הרי הוא עובד אצלם גם, אם זאק יגלה על הדבר הוא ללא ספק יזעם ויפטר את איידן, מה שיגרום להשלכות רעות כי איידן ירצה לנקום.
לא סיפרתי לו על הלילה, אני לא יכול לדבר על זה.
אני נושם עמוק, מחליק את שערי הזהוב הקשור לקוקו נמוך וקצר, מסדר את בגדי ומרגיש פתטי יותר משכבר הרגשתי.
דפיקה.
הקול מהדהד ברחבי המסדרון, אני מסובב את ראשי בבהלה לבדוק אם מישהו שמע, חוץ ממני אין אף אדם במסדרון, אני מנחש שהנסיך אדם כבר לא בקומה הזו, לפני חמש דקות הוא הוביל אותי לחדר לאחר סיור מאוד מעיק על כל התצוגות בקומה הזו.
המחשבה הזו רק גרמה לי להרגיש יותר נורא, כבר חמש דקות שאני בוהה בדלת המפוארת של קאל ומפחד לעשות צעד.
אני דופק שוב.
שום קול לא נשמע מצדו השני של הדלת, אני מזעיף את פני בכעס, מה קאל עושה עכשיו? למה הוא לא פותח? אני דופק במהירות עוד מספר פעמים על הדלת.
לפתע אני שומע קולות אנחה מהחדר, בתוספת עוד כמה רטינות וקול צעדים הדלת נפתחת בכוח.
"בפעם האחרונה! אמרתי לך שתעזבי אות-!" קולו קופא שהוא מבחין בי, קאל עומד שם שעון על הדלת, שערו השחור פרוע ובגדיו מבולגנים, על בגדיו כתמי צבע צבעונים.
"ג'-ג'ק" הוא אומר בהפתעה, בהחלט לא מוכן לראות אותי עומד נבוך ליד חדרו.
"ה-היי" אני ממלמל במבוכה, מקפץ מרגל לרגל.
"אני יכול להיכנס?" אני שואל בשקט, מסרב להרים את ראשי מהרצפה.
קאל פותח את הדלת לרווחה ומניח לי לחמוק פנימה, קריאת תדהמה יוצאת מבין שפתי כשאני בוחן את החדר.
כשדמיינתי בעבר את החדר של קאל, הנחתי שהוא היה מקום מסודר וקר, כמו שאמור להיות לבן מלוכה, אבל המראה שנגלה אלי לא תאם לשום דבר שדמיינתי.
החדר היה גדול, גדול מאוד. מיטה זוגית נדחפה לצד החדר, ארון בגדים גדול בצבע עץ עמד סמוך אליה ושידות ושולחן עבודה היו גם הם בחדר, אבל כל זה אפשר היה למצוא כמעט בכל חדר.
הדבר שבאמת הפתיע את אותי היה הציורים, מאות ציורים יפהפיים פזורים ותלוים בכל החדר.
אני עומד באמצע החדר וסורק בהפתעה את כולו.
בפינת החדר ניצב לו כן ציור ועליו דיוקן לא גמור של נער צעיר, שיערו הזהוב מתעופף ברוח, עיניו הכחולות כים מצויירות תמימות ושמחות, פיו מכווץ בחיוך מאושר וסומק עדין מכסה את לחייו. אני קופא במקומי ומביט בציור, אני מזהה את הנער הזה, הנער הזה הוא אני.
אני מסתובב להביט בקאל שעומד סמוק ומביט בי בחוסר אונים, "ק-קאל.." אני אומר בעדינות, הוא רץ לעבר הציור  ומסתיר אותו גופו, "לא הייתה צריך לראות את זה" הוא אומר בהבעה זעופה, מסרב לזוז מהציור.
אני מביט מסביבי לכל הציור היפים התלויים, "זה מדהים! למה לא אמרת לי שאתה מצייר?" אני שואל אותו בהתרגשות, הוא מסמיק שוב ואני מוצא את זה לחמוד.
"לא הייתה אמור לדעת! אף אחד לא היה אמור לדעת" הוא אומר בזעף ואני מצחקק, בחוסר שליטה אני מתקרב אליו ונושק ללחיו בעדינות.
אני מתנתק ממנו ומכחכח בגרוני במבוכה. "רציתי שנדבר.. שאסביר לך הכל" הוא מהנהן ומתישב על המיטה שלו, מחכה שהתחיל לדבר, אני צועד בשביל להתישב לידו על המיטה אבל מתחרט ברגע האחרון ומושך כיסא לעברי, מתישב עליו ומשלב את רגלי.
"ב-ביום ההוא.. אחרי שנפרדנו במסיבה, אני יצאתי מהמסעדה בשביל לחזור הביתה, היה שם אדם שזיהיתי בתור השותף לחדר שלי ושל חבר טוב שלי שפגשת במסעדה.." אני אומר שזאק קוטע אותי, "הבחור השיכור?" הוא שואל ואני מגחך, "כן, הבחור השיכור. קוראים לו זאק" אני מסביר וממשיך לספר.
"לשותף לחדר שלנו קראו איידן, הוא גילה שהתחפשתי ל'אלה' והגעתי לארמון בזמן הנשף" אני אמר וקאל מביט בי מופתע.
"הוא.. הוא גילה על היחסים בינינו-" "מה?!" הצרחה של קאל השתיקה אותי, "מה זאת אומרת גילה?! איך?! מה הוא גילה?!" הוא מתחיל להמטיר עלי שאלות ואני מתאמץ לענות על כולם.
"ה-הוא שמע אותנו, ש.. שהזמנת אותי לדייט" אני אומר את סוף המשפט יותר בלחש, גורם לקאל להתחיל לשחק בבאצבעותיו בלחץ, בחיים לא ראיתי אותו במצב הזה.
"הוא ס-סחט אותי להתחפש לבת הזוג שלו כדי לגרום לאקסית שלו לקנא, אם לא, הוא איים ל-לחשוף אותנו" אני מגמגם, קאל קופא.
"אני ברחתי מהמסעדה שהוא לקח אותי אליה, שלושה גברים שיכורים.. הם.." אני מנסה לדבר וגרוני יבש, אני לא יכולה לדבר על זה! אני לא יכול לחשוב על זה!
"הם ניסו.. ל-לאנוס אותי" אני משחרר את המילים לעולם, אני סוף סוף מודה בזה, אמרתי את זה בכל, אני לא יכול יותר להתכחש.
דמעות זולגות על לחיי ואני ממהר לנגב אותם.
"ק-קאל?" אני שואל בחשש כשקאל מתרומם במהירות מהמיטה ומתחיל לצעוד בכעס לדלת.
"קאל?" אני שואל שוב וממהר לרוץ אחריו, "מה אתה עושה?!" אני צועק וחוסם את הדלת בגופי, "ג'ק. זוז." קאל מסננן בכעס, אני נרתע לאחור, מה קרה לו?
"קאל! דבר אלי! בבקשה תפסיק!" אני תופס בחולצתו, "אני עומד להרוג אותו! אני עומד להרוג אותם!" מסננן קאל בזעם ועיני נפערות בבהלה.
"תפסיק!" אני צועק ומושך בצווארון חולצתו, מקרב אותי אלי, "אל תעשה דברים שאחר כך תתחרט אליהם" אני מנסה לשמור שקולו לא ירעד, דמעות זולגות ללא הרף על לחיי.
"הם פגעו בך! ה-הבני זונות פגעו בך!" הוא צורח, הדמעות מתגברות ואני מושך את פניו קרוב יותר אלי, "זה בסדר, הכל בסדר" אני מנסה להרגיע אותו אבל קאל קר תחת אחיזתי, עיניו כהות, מביטות בזעם שגורם לי להרתע אחורה, בחיים לא ראיתי אותו ככה.
"הם נגעו בך! הם העיזו לגעת בך!" הוא כבר צורח ואני לא מצליח להחזיק את החזות הרגועה שהייתי בה, "קאל!" הקול שלי נשבר, קאל תופס בגופי ומרים אותי באוויר, מצמיד אותי אליו.
אני יכול להרגיש את דפיקות הלב המהירות שלו, והוא בוודאי יכול להרגיש את שלי.
"בוא נרגע, אנחנו צריכים להרגע" אני אומר שוב, קאל מתישב על רצפת החדר ונשען על הדלת, עדיין משאיר את גופי הקטן צמוד לשלו, הוא מסרב לשחרר.
ואז אני מרגיש את זה, טיפה רטובה נוחתת על לחיי, בגלל שפני קבורות בחזהו אני לא מצליח לראות מה קורה, אני מתנתק בהירות מקאל ונתקל במראה שגורם לליבי להישבר.
קאל יושב שם, דמעות חמות זולגות על לחיו בשעה שהוא מחבק אותי חזק, "קאל" אני אומר את שמו ברכות ומנגב את דמעותיו, הוא בוכה, בוכה בגללי.
"זה לא מגיע לך ג'ק" הוא אומר שקולו נשבר, "זה לא מגיע לך"
מילותיו גורמות לראיתי להתערפל ולי לקבור את ראשי בחזהו, לשחרר את הכל ולבכות.

אני? בוכה? מה פתאום!
פ-פשוט נכנס לי משהו לעין! כ-כן!

ובנימה משמחת

תודה❤