הנערה בחצות boy×boy

פרק 16

"ס-סליחה?" קולי יוצא כלחישה,כמעט ולא נשמע.
הבחור מחייך שוב ואני מתחיל לתעב את אותו חיוך, "אל תנסה לעבוד אלי, אני כבר יודע הכול" אומר הבחור ונשען על הקיר המתקלף בסמטה הצרה, קרוב אלי.
אני אוטומטית לוקח צעד אחורה וצרחה מבוהלת פורצת מבין שפתי שהבחור תופס בידי ומושך אותי קרוב אליו, מה לעזאזל קורה כאן?! איך הוא יודע?!
"קוראים לי ג'ק, אני לא יודע מה אתה בדיוק חושב, אבל אני ממהר הביתה, אז אם לא אכפת לך, אני אל-" אני מנסה לשמור על קולי בטוח למרות שאני רוצה להתחיל לבכות ולברוח להסתתר מאחורי אנסטסיה.
הבחור קוטע אותי בגסות שהוא מחליק את אצבעו על שפתיו שידו עדיין מחזיקה חזק בזרועי. "תחסוך ממני את ההצגות שלך. אתה לא רוצה לדעת מה שמי?" שואל הבחור והדבר היחיד שאני רוצה לעשות עכשיו זה לבעוט ברגליו ולרוץ חזרה אל קאל.
שהבחור מבחין בכך שאני לא מתכוון לענות לו הוא מחייך ומושיט את ידו השניה שלא אוחזת בזרועי ואומר "נעים להכיר, אני איידן, ואני מוכן לשמור על הסוד הקטן שלך כל עוד תעשה משהו בשבילי".
הוא עדיין מביט בי וידו מושטת, מצפה שאלחץ את ידו, הבחור הזה רציני?
"ולי ממש לא נעים להכיר, ואין לך הוכחות, ביי" אני אומר בעוקצנות שממש לא מתאימה לי.
אני מסתובב ומתחיל לצעוד, מתאמץ לשמור על גב ישר וראש מורם, לא נותן לבחור ששמו איידן לזהות טיפת פחד.
איידן מצחקק מאחורי, "אתה יותר מעניין משציפיתי" אומר ואני מגייס כל שביב של איפוק בשביל לא לבוא ולחבוט לו בפרצוף הזחוך שלו.
לא ידעתי שרומן עם נסיך יוציא ממני כל כך הרבה רצון אלים.
"ומה לגבי הנסיך היקר?" קולו של איידן נשמע שאני כבר בקצה הסמטה, וברוב טימטומי עצרתי מהר.
"מ-מה לגביו?" אני שואל שאיידן מגחך מאחורי, אני עדיין נמנע מלהסתובב.
"אתה חושב שלא שמעתי אותם מדברים בערב האחרון, בגן הארמון? מאוד מרגש הייתי אומר"
אני מסתובב במהירות ורץ לעברו, תופס בחולצתו ומקרב את פניו לפני. "מה.אתה.רוצה?" אני מסננן בכעס וחיוכו של איידן רק גדל על פניו, אם זה בכלל כבר אפשרי.
"עכשיו אתה מדבר" אומר איידן ונען שוב על הקיר. אני קופץ סביבו בעצבנות שהוא מניח את אצבעו המורה על שפתי הנפוחות. "נשיקה" אומר ואני מזעיף את פני.
"אין סיכוי" אני אומר שהוא תופס בידי ומושך אותי שוב קרוב אליו, "רק צחקתי" אומר ואני מוצא את עצמי מתחנן שיעיף את ידיו ממני, אני לא רוצה את זה, אני רוצה את קאל.
"אתה מוכן לעזוב אותי?" אני אומר ומביט בו מבעד למסך הדמעות.
לא צריך להיות חכם גדול בשביל להבין מה הנטייה המינית של הבחור שלפני.
אני יודע שבכל רגע שאבחר אני אוכל לספר על כך לשומרים ואיידן יזרק לכלא.
אבל אני לא אעשה את זה, אני לא יכול, ואיידן יודע את זה.
"אתה כל כך חמוד שאתה בוכה" אומר איידן ומעביר את אצבעו על לחיי.
"ת-תעזוב" אני בוכה את המשפט שהוא מצחקק מעט ומלקק את שפתיו.
איזה בן אדם משוגע וחסר לב יכול לצחוק שהוא רואה אדם בוכה לפניו?
"יש לי רעיון" אומר איידן ואני ממהר לנגב את הדמעות מעיני, לא רוצה לרמוס את כבודי יותר משכבר נרמס. "אני רוצה להמשיך להיפגש איתך ככה" אומר ואני מרים גבה, הוא רוצה שאני המשיך להיפגש איתו כדי שהוא יסחט אותי באיומים באיזה סמטה חשוכה כל לילה?
איידן הבחין במבט המבולבל שעל פני וצחקק, אין שום זכר לבחור האדיש שראיתי לשניות ספורות בחדר.
"התכוונתי לכך שניפגש לבד, שנצא קצת" מסביר ואני קופא, הוא רוצה שאצא איתו לדייט? איזה מין אדם חולני לוקח מישהו לפינה חשוכה, גורם לו לבכות ואז סוחט או באיומים כדי שאצא איתו?
אני מעדיף אפילו לא לענות לבקשה המטומטמת שלו, "אתה מודע לכך שאם יתפסו אותנו, נזרק לכלא?" אני שואל אותו בזלזול שהוא פוער את עיני ומביט בי כאילו אני האדם הדפוק ביותר שיש, זה מצחיק שזה אמור להיות הפוך.
"אני מתכוון שנצא שאתה מחופש לבחורה, אתה מבין, חברה שלי זרקה אותי ואין דרך טובה יותר מאשר לצאת מול הפרצוף שלה עם בחורה יפהייפה?" הוא מסביר ואני קובר את ראשי בשתי ידי, למה הכנסתי את עצמי? הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לצאת עם המטריד הסדרתי הזה לדייט, מצד שני הוא יודע על קאל ועלי.
"בלי נשיקות ומגע" אני מציב תנאי והוא מסרק את שערו בידיו שחיוך עצום ומתנשא פרוס על פניו, "אז אתה לא גיי?" אני שואל אותו ולא אכפת לי מהשאלה האישית.
"אני אוהב את שני המינים" עונה האדיוט.
"הדייט שלנו בעוד יומיים, תלבש משהו יפה ואני כמובן לא צריך להסביר לך איך תתחפש. אני אבוא לאסוף אותך מהבית בשמונה" הוא אומר ועוזב אותי לבד בסמטה.
אני מתאפק לא לבכות, איך הוא יודע בכלל איפה אני גר? הוא סטוקר? ולא כמו סטוקר מסויים שאני אוהב..
אני קובר את פני בשתי ידי שתמונה של קאל צוחק עולה בדמיוני, אני מחיך חיוך מאוהב ומחליט, אסור שידע דבר!
...
"אתה חתיכת אדיוט!" צורחת אנסטסיה וזורקת כרית לעברי.
אני תופס את הכרית בשתי ידי ומביט בה במבט נעלב, "סיפרתי לך כי קיוויתי שיהיה לך רעיון איך לצאת מכל הסיבוך הזה! לא כדי שתזכירי לי שוב כמה אני מטומטם!" אני צועק חזרה ואנסטסיה נאנחת ומתחילה להסתובב בחדר, הלוך חזור, כמו שהיא תמיד עושה כדי לחשוב.
"אני לא מאמינה שאתה עשית זה! זה חוסר אחריות מצידך!" אומרת ואני נעמד נעלב, "חוסר אחריות? מאיפה הייתי צריך לדעת שהוא ידע? בכלל לא ראיתי אף אדם בגן הזה באותו ערב!"
אנסטסיה נאנחת "לא היית צריך לדבר על זה בכלל במקום פתוח!" אומרת ואני קובר את פני בכרית.
"מ-מה אני אמור לעשות עכשיו?"
אנסטסיה נאנחת, "עכשיו, מישהי צריכה למצוא דרך איך נצא מהבוץ שנכנסת אליו"