הנערה בחצות boy×boy

פרק בונוס- קאל

קולות צחוק וברכות נשמעים באולם.
אני נושם עמוק ומסדר את עניבתי, 'לעזאזל עם הנשף הדפוק הזה!'.
"ס-סליחה, נסיכי" קול נשי נשמע מאחורי ואני מסתובב בחוסר סבלנות לבחורה הנמוכה הלבושה ורוד מכף רגל ועד ראש, שיערה שחור ועיניה נוצצות שהיא מביטה בי בהערצה מוגזמת. זה דפוק.
אני מגייס את החיוך המושך ביותר שאני יכול להפיק, "כן יקירה?" אני שואל אותה והיא בתגובה לדברי מסמיקה ומלקקת את שפתיה.
רציתי שתדע נסיכי.." היא רוכנת קרוב אלי ואני מתאפק שלא לדחוף אותה ממני, "אני יהיה פנויה בכל זמן כשתרצה להזמין אותי לרקוד" היא מחייכת חיוך מפתה ומניחה על חזהי את ידה. אני משתדל שלא לגלגל את עיני בתגובה, אני שונא את הנשף הזה, לא הייתי מגיע בכלל לולא אבי שהכריח אותי להגיע.. למצוא לי כלה הוא אמר! אני מגחך בכעס, או במילים אחרות תמצא לך אישה שתסתיר את העובדה העצובה לגבי המיניות שלך.
המשכתי לדחות ולמרוח את תהליך בחירת הכלה שהייתה אמורה להתקיים כבר בגיל שבע עשרה, הצלחתי לדחות אותה רק שנתיים בודדות לפני שאבי החליט להכריז על הנשף למציאת כלה בשבילי ללא לשאול או להתייעץ איתי, עכשיו אני תקוע כאן.
"כמובן, יקירתי" אני מחייך אל הבחורה בנימוס ועוזב את המקום במהירות לפני שהיא תחזור לבקשתה שנית. מאמצע האולם יכולתי לראות את אבי מביט בי, עיניו השחורות סוקרות כל תנועה שלי, אני מתעלם ממנו.
בחור צעיר נאה בעל שיער בלונדיני קצר ובגדי מלכות ניגש אלי. הבחור מושיט לעברי כוס יין ואומר "מ'מצב אח? שוב דחית בחורה?" עיניו החומות מבזיקות בשעשוע. אני שותה את היין במהירות, "תסתום את הפאקינג פה, אדם" אני ממלמל בכעס.
עיניו של אחי הקטן נפערות בהבעה מזוייפת של עצב, "קמת על הצד הלא נכון? או שסתם אתה מעדיף שכל הבנות באולם הזה יתחלפו בגב- אוץ'!" הוא קורא כשאני צובט את זרועו. "אתה מוכן לסתום את הפה?!" אני לוחש בכעס ואדם מצקצק בלשונו "אח.. קלוש קלוש, מתי תתחיל לדבר בכבוד לאח הקטן והמסכן שלך?" הוא שואל בשיעשוע ואני נועץ בו מבט רצחני "ברגע שהאח הקטן והמסכן שלי יסתום את הפה" אני עונה.
אדם משרברב את שפתיו, "אתה לא כיף!" הוא טוען בילדותיות והולך.
אני נושם עמוק ולוגם שוב מכוס היין שלי, היחסים ביני לבין אחי מעולם לא היו יחסים טובים במיוחד, וכנראה שזה לא עומד להשתנות בזמן הקרוב.
כמעט שעה עברה מאז תחילת הנשף, כשלפתע נשמעות קול חריקה כשזוג הדלתות המפוארות של האולם נפתחים. אני מסובב את ראשי באדישות ומעט כעס על הנערה החצופה שהעזה לאחר כשליבי מחסיר פעימה.
היא עומדת שם, אבודה לגמרי. שיערה הבלונדיני הקצר נופל על פניה הנאות, היא לבושה שמלה כחולה ונראת מגוחכת כצועדת באופן עקום ובחוסר שיווי משקל על עקביה.
זה בהחלט דבר שלא רואים כל יום.
משהו באותה נערה גורם לליבי להלום בחוזקה בחזהי, היא מסמיקה ומחייכת במבוכה לנערות הלוטשות בה מבטים.
כשעיניה נפגשות בעיני העולם קופא, זוג עיניים תכולות כמו השמיים מביטות בי בסקרנות, חמש שניות בדיוק אנחנו סתם מביטים זה בזו שהיא מסמיקה ומרכינה את ראשה. היא צועדת לעבר צדי האולם ומתחילה לדבר בשקט עם נערה צעירה.
מבלי לשלוט בעצמי אני מתחיל לצעוד לעברה היפהפייה שאינה שמה לב אלי. גם כשאני עומד מטר מולה, אני יכול להריח את הריח המתקתק שלה ולסקור את פניה היפות. היא מעט גבוהה יותר משאר הנערות, וגם די שטוחה. לא שהדבר מעניין אותי, לאיפה נעלם הצד הגיי שלי? משהו באותו בחורה מושך אותי, איני יודע אם זה מראה הלא שגרתי, היחוד שלה או שהיא הנערה היחידה באום הזה שנראת שתשמח להיות בכל מקום חוץ מכאן.
"שלום יקירתי" אני אומר ומחייך, הנערה קופצת בבהלה היא מביטה בי בהפתעה וממצמצת בעיניה כלא בטוחה אם כל הדבר הוא הזיה. "יקירתי?" אני שואל שוב והיא מסמיקה מעט, "שלום נסיכי" קולה נשמע עמוק ונמוך יותר מקול בחורה, אולי היא סתם צרודה?
אני מצחקק, היא ללא ספק מעניינת ויפהייפה ממספיק בשביל שאוכל לבלות איתה את הערב ואספק כך את אבי. "תהיתי אם תרצי לרקוד עמי" אני אומר לה ומשיט לעברה את ידי.
הנערה מביטה בעצבנות בצעירה שלידה, "יקירתי?" אני שואל שוב שהיא לא עונה. "אני אשמח" היא עונה בקולה המעט נמוך ואוחזת בידי.
כף ידה חמה ורכה כשאני מוביל אותה לאמצע האולם, מתעלם ממבטן של שאר הבנות. ואנחנו רוקדים, מבלי לשים לב שנינו נסחפים לתנועות ולמנגינה המופלאה. המנגינה מסתיימת שהיא נשענת על חזהי, חיוך מאושר וחסר דאגות על פניה וליבי פועם במהירות.
בחיים לא חשבתי שאמשך לבחורה, נערה, בת. אך לא גופה הוא מה שמושך אותי, החיוך שלה, קולה צחוקה וההתנהגות המצחיקה והמתוקה שלה. היא מסמיקה שאני מזמין אותה לריקוד נוסף. הריקוד נמשך ומבלי שאני שם לב אנחנו ממשיכים לרקוד, שתי ריקודים, שלוש.. מבלי ששמתי לב רקדנו כבר חמישה ריקודים.
התזמורת יוצאת להפסקה קצרה והנערה פונה לאחור חזרה לחברתה, מבלי לשלוט בעצמי אני תופס בידה בעדינות ומסובב אותה לעברי, "נתראה שוב?" אני שואל ובקולי תחינה, היא מהנהנת ממהרת לצעוד לחברתה.
אני מרגיש שאני יכול להתרחק ממנה לחמש דקות בודדות לפני שרגלי שוב נושאות אותי לעברה, "יקירתי, תוכלי להתלוות איתי לחצר?" אני שואל אותה.
"כמובן" היא מחייכת אלי ואוחזת בידי המושטת. אני לוקח אותה לחצר הארמון, פיה נפער בתדהמה ואני מחייך.
"החצר יפהפייה" היא אומרת ואני מהנהן ואחוז בידה, היא מסמיקה בתשובה ומרכינה את ראשה.
"קר לך?" אני שואל אותה, הנערה ממשיכה לסקור את הגינה שהבעת תדהמה על פניה ואינה שומעת אותי.
"יקירה?" אני שואל אותה ומגחך, היא מעופפת. "כ-כן?" היא מגמגמת ואני מצחקק, "שאלתי אם קר לך" אני חוזר על שאלתי והיא מחייכת, "זה בסדר" קולה נשמע עמוק יותר מהרגיל, היא שמה לב לזה ופולטת צפצוף נלחץ. אני סוקר אותה שוב, האם רק דמיינתי? משהו בנערה הזה נראה לי מעט מוזר.
"אולי נשב במרפסת הגן?" אני שואל אותה כדי לשבור את הקרח והיא מהנהנת בעדינות. אנחנו מתיישבים על הספסל "נסיכ-" היא מתחילה לדבר ואני קוטע אותה, "תקראי לי קאל, אני לא אוהב את כינוי הכבוד הזה.." אני אומר והיא מסמיקה במבוכה, "אני מצטער" היא ממלמלת ואני קופא.
לא. בהחלט לא דמיינתי את זה עכשיו! ואולי זה רק התחושה המוזרה שאיתי בכל פעם שאני נמצא איתה.. או שאולי נכון יותר לומר 'איתו' ?
"מצטער?" אני שואל והוא נחנק, הנער מסמיק ומניף את ידוי באוויר באופן חמוד לנסות להסביר לי "א-אני.. כלמר.. בטח!" הוא פולט ופניו מתלהטות יותר.
הוא מצחקק וליבי מחסיר פעימה. הוא נראה כל כך חמוד ככה, שהוא צוחק ונראה חסר דאגות ליבי פועם במהירות.
אני מצטרף לצחוקו ולא שם לב שהוא כבר השתתק, "אתה יפה שאתה צוחק" הוא ממלמל ואני משתתק ומביט בו.
הוא מכסה את פניו במבוכה "כלו-כלומר התכוונתי להג-" הוא מנסה להסביר שאני אוחזר בסנטרו ומטה את פניו כלפי מעלה.
"מה שמך?" אני שואל, הדבר היחיד שאני חושב אליו הוא לדעת את שמו של הנער, להכיר אותו, אני רוצה לדעת מי הוא!
"אלה" הוא מגמגם ואני מרים גבה, אז זה השם שהוא בחר לעצמו?
"אלה" אני חוזר על שמו לאט באופן מפתה, אני אפילו לא יודע מה אני עושה ומבלי לשלוט בעצמי אני מתקרב אליו, פניו סנטימטרים ספורים ממני. אני יכול להריח את ריחו המתוק ולהביט בשפתיו הורדרדות והמלאות שמתחננות שאנשק אותן. אני בטוח טראנס, הדבר היחיד שחשוב לי עכשיו הוא להצמיד את שפתי לשפתיו, לנשק כל חלק בו.
צלילי הפעמון שמכירזים על שעה שתיים עשרה מהדהדים בכל מקום ומוציאים אותי מהטרנס שהייתי שקוע בו. אני מרים להביט שוב בנער ואולי גם להתנצל שהוא דוחף אותי ממנו, ומבלי שאתכונן לכך הוא בועט בכל הכוח במפסעתי.
פאק! אני נאנק ונופל על הרצפה בכאב, הנער מסתובב ובורח ואני כל כך רוצה לקום ולתפוס בו להשאיר אותי קרוב אלי.
אני מתרומם ורץ אחריו, קורא לו לעצור אבל הוא מתעלם ואינו מקשיב לי.
אני מגיעה כמה שניות אחרי שהנער בורח מהארמון, אני מביט בעצב וסוקר את המדרגות, שלושה פריטים נוצצים הזרוקים במדרגות התחתונות תופסים את עיני.
אני יורד במדרגות במהירות ומרים את החפץ הראשון, סיכה כחולה ונוצצת שללא ספק ראיתי תפוסה בשיערו היפה של הנער לפני כמה דקות.
הפריטים הבאים הם זוג נעלים שאותם הוא לבש, אני מגחך כשאני מבין שהוא כנראה זרק אותם במטרה להתקדם מהר יותר. אני מאמץ את שלושת הפריטים לחזהי ותוקע מבט ביער, אני עומד לעשות הכל בשביל למצוא את הנער הזה, ואז אני מתכוון לגרום לו להיות שלי.

אז זאת הייתה תשובה למי שתהה מה עלה בגורל הסיכה והנעליים. אני מקווה שהצלחתי לתת נקודת ראייה שונה על אישיותו המאוד.. אה.. 'צבעונית' של קאל.
מזכירה שאפשר עדיין לשלוח שאלות לפרק השאלות ותשובות שיעלה בשבוע הבא.
ושוב תודה על 18k צפיות
ו- 3k הצבעות.

אוהבת אותכם♡
ונתראה בספר הבא שלי!