הנערה בחצות boy×boy

פרק 5

מצטערת שהתעקבתי עם הפרק😢😅

אני מסתובב במהירות למשמע קולו של הנסיך.
"כמובן" אני מזייף חיוך מנומס ואוחז בידו של הנסיך המושטת אלי, מנסה להתעלם מהפרצופים הילדותיים של אנסטסיה מאחורי. הנסיך פונה לכיוון שער קטן ומפואר, מעוטר בזהב.
אנחנו עוברים בו ולמראה חצר הארמון פי נפתח בתדהמה.
בהחצר גדולה ומטופחת, פרחים צבעונים שתולים בעיגולים המקיפים עצי שקדיה.
נהר קטן חוצה את החצר ומחלק אותה לחלקות שונות. הנסיך מבחין בפני המודהמות ומחייך לעברי.
"החצר יפהפייה" הוא אומר ואני מהנהן אוטומטית, לא מקשיב לדבריו.
הנסיך אוחז בידי שוב ומוביל אותי לתוך החצר.
אני מסמיק למגע ידיו.
'מה אתה עושה?! הוא בן! אתה לא יכול פשוט להסמ-!'  "יקירה?" שואל הנסיך ומנתק את רצץ הנזיפות שתיכננתי לנזוף בעצמי. . "כ-כן?" אני שואל.
הנסיך מצחקק "שאלתי אם קר לך" הוא חוזר על עצמו ואני מניד את רשאי לשלילה.
"זה בסדר" אני אומר. שוכח לאמר את המיליים בטון קולה של אלה.
אני נזכר ופולט קול צפצוף נלחץ.
אני מביט בנסיך שלא נראה ששם לב.
"אולי נשב במרפסת הגן?" הוא שואל אותי בחיוך נעים. אני מהנהן, מעדיף שלא לפלוט עוד טעות נוספת ולא רצויה.
אנחנו מתיישבים על ספסל קטן שמשקיף אל העיר. "נסיכ-" אני מתחיל לאמר והנסיך קוטע אותי "תקראי לי קאל. אני לא אוהב את כינוי הכבוד  הזה.." הוא אומר ואני מסמיק במבוכה.
"אני מצטער" אני ממלמל  "מצטער?” שואל הנסיך ואני נחנק.
פני לובשות גוון אדום בעוד שאני מנסה להניף את ידי בנסיון להסביר. "א-אני.. כלומר.. בטח!" אני אומר ופני מתלהטות יותר ויותר.
אני כל כך מגושם! הנסיך צוחק. צחוק אמיתי בפעם הראשונה. אני מחייך ומרכין את ראשי. "אתה יפהפיה שאתה צוחק" אני אומר בטעות בקול.
צחוקו של הנסיך משתתק שהוא מביט בי. אני מבין מה אמרתי ומכסה את פני במבוכה."כלו-כלומר התכוונתי להג-" אני משתתק שידו של הנסיך אוחזת בסנטרי ומטה אותה כלפי מעלה.
"מה שמך?" הוא שואל., “אלה" אני מגמגמם. "אלה" הנסיך חוזר על שמי בצורה מעט מינית ואני מתחיל להילחץ.
למה אנחנו כל כך קרובים?! איך הגענו למצב הזה?! למה הוא מסתכל עלי ככה?! הנסיך מתקרב  אלי יותר. אני לא אוהב את המצב הזה! שפתיו במרחק נגיעה משלי.
  אני אל רוצה א-את זה! צלילי פעמון שמכריזים על השעה שתיים עשר מוצאים אותי מהאלם והחרדה שהייתי שרוע בו.
אני דוחף את קאל ממני ועושה את המעשה הנורמלי והשפוי ביותר שבן אדם יכול לעשות במצב שלי.
אני בועט בכל כוחי במפסעה שלו.
קאל נאנק ונופל על הרצפה ואני מנצל את ההזדמנות ורץ את הריצה הכי מהירה שרציתי אי פעם. חולף על פני רחבת הארמון, שומע את קריאות ההפתעה של שאר הנערות אשר הבחינו בי רץ.
אני רץ דרך דלתות הארמון וכמעט ומחליק על מספר מדרגות.
ציינתי שאני שונא את המדרגות האלה? מאחורי אני שומע את קולו של הנסיך שקורא לי לעצור ואת ריצתם של השומרים לעברי.
אני לא יודע למה הנסיך רוצה לתפוס אותי, אולי בגלל שבעטתי בו? שברחתי לו? אולי הוא רוצה להכניס אותי לכלא? לא משנה מה הסיבה אני ממש לא מתכוון לעצור ולגלות. במדרגות האחרונות אני מרגיש את סיכתה של אמי מחליקה משער ונופלת. "לא לא לא!" אני קורא בסתכול.
אן לי זמן לאסוף אותה. אני ממשיך לרוץ עם דמעות בעיניים, עם ידעה שזו הפעם האחרונה שהראה את הסיכה.
השומריים מתחילים לצמצם את הפער ואני נאבק בעקבים.
לבסוף מוותר ומשליך אותן ליער הקרוב. עכשיו שאני יחף אני מצליח לרוץ יותר מהר. אני מתרחק מהשומרים ומתגלגל לתוך היער. שם הסיכווים שימצאו אותי אפסים.
אני ממשיך לרוץ יחף בתוך היער. מתעלם מן הענפים והקוצים שחותכים את כפות רגלי. לבסוף אני מרגיש שהתרחקתי מספיק והשומרים כבר לא בעקבותי ואני קורס על הדשא.
עיני נעצמות בעיפות ורגלי שורפות בכאב. אבל אני עדיין לא מסכים לעצמי להירדם.
אני קם בשאריות כוחי האחרונות ומפלס את דרכי חזרה הביתה.
אני לא מספיק להוריד את השמלה והמחוך ונרדם על מיטתי.