הנערה בחצות boy×boy

פרק 24

זאת הרגשה נוראית לראות את האישה שהחשבת כאמא השנייה שלך מביטה בך בכזו שנאה.
עכשיו אני לא יכול שלא לכעוס על עצמי, מה חשבתי לעצמי בדיוק? שהיא תקפוץ עלי בחיבוקים ושתבין שהנטיה המינית שלי לא אמורה להשפיע על היחסים בינינו?
לעזאזל! כל כך פחדתי מהיום שבו הכל התפוצץ לי בפרצוף, קאל שונא אותי, אנסטסיה כועסת עלי ומירנדה לא יכולה אפילו להסתכל לי בפרצוף.
"תארוז את הדברים שלך" קולה בקושי נשמע, איידן עדיין עומד בפתח הדלת שחיוך ניצחון על פניו, האם הוא מאושר עכשיו? אחרי שהרס לי את החיים? והמחשבה על כך רק גורמת לי להרגיש נורא יותר, איידן הוא לא האחד שהרס לי את החיים, אלה אני.
אני אחראי על הכל, ללא הרעיון המטופש הזה שהצליח לשנות משהו בממלכה הזו, שבאמת אוכל לעבוד על העולם ועל קאל בכך שאלבש איזה שמלה ואתאפר? מה חשבתי לעצמי?
"למה?" אני שואל למרות שאני כבר יודע את התשובה.
"אנחנו עוזבים את המקום... לתמיד" אומרת מירנדה, עיניה עדיין על הרצפה, היא לא מוכנה להביט בפני.
"אני ארחיק אותך מהנסיך, אמצא מישהו שיכול לתקן אותך" היא אומרת ופונה לחדרה, מסיימת את השיחה.
'לתקן אותי' אני מגחך במרירות רק במחשבה על זה.
דריזלדה פונה לסגור את הדלת ולשלוח את איידן מכאן שאני מפסיק להקשיב למוחי, מתרומם מהרצפה ורץ החוצה מהבית דרך הדלת, מתעלם מצעקותיה של דריזלדה ומבטו של איידן.
אני לא מפסיק לרוץ ונותן לרגלי לקחת אותי, אחרי רבע שעה אני עוצר לבסוף מתנשף ונשען על עץ ביער בשביל להסדיר את נשמתי.
אני מביט סביבי ומזהה את המקום בו אני נמצא, נהגתי לבלות כאן הרבה פעם.
עצים גדולים מקיפים גינת פרחים קטנה וחוסמים אותה מראית אנשים אחרים.
שם, בין הפרחים, מצבת אבן ישנה עומדת, תקועה באדמה.
                               אלה

השם חרוט על האבן בכתב מעוגל, ללא שם משפחה מצורף.
"שלום אמא" אני אומר בלחש ומתישב על הדשא הרך קרוב למצבה, "עבר הרבה זמן" אני מחייך בכאב ומלטף את האבן הקרה באצבעותי.
"הכל מתפרק סביבי, אמא" דמעות מתחילות לזרום שוב על לחיי, מחליפות את מקומן של הדמעות שהספיקו כבר להתייבש על לחיי קודם.
"פגעתי באדם שאני כל כך אוהב, שנתן עבורי הכל וא-אנ-" אני לא מצליח לסיים את המשפט ומתחיל לבכות שוב.
אני שונא את הנער השבור שמיבב עכשיו ליד קבר ביער, הוא חלש ומעורר רחמים, אני לא רוצה להיות הנער הזה יותר. אני רוצה להפסיק לבכות, להפסיק להיות פחדן וקטן, להיות אח שאנסטסיה תתגאה בו, בחור אמיתי דקות יאהב.
אני מתרומם מהרצפה, אני רוצה לתקן את המצב, אבל.. איך?
"אתה יודע, אתה מאוד מזכיר לי את אמא שלך" קול מוכר ודק נשמע מאחורי, גורם לי לסובב את ראשי במהירות לעבר הקול.
אישה זקנה עומדת שם, עיניה מביטות בי בחום ואהבה.
"ק-קסנדרה?" אני נזכר בשמה של אותו זקנה שעזרה לי ביום של הנשף ביער.
"ג'ק" היא אומרת בתגובה, גורמת לי להסמיק במהירות, היא יודעת את שמי? מאיפה היא מכירה את אמי?
"אני יכולה לראות את הגלגלים בראש שלך כבר עכשיו מנסים להבין מי אני ועל מה אני מדברת, אני לא צודקת?" היא שואלת, גורמת לי להרכין את ראשי במבוכה.
"אמך לא תמיד הייתה האישה החזקה שאתה מכיר" היא אומרת, ואני לא מצליח להבין על מה היא מדברת.
"לא נכון! אמי הייתה אישה חזקה ואמיצה!" אני כועס, גורם לקסנדרה לצחוק ולהתישב על גזע עץ לידי.
"אני רואה אתה דומה לה יותר משחשבתי, מגן על מה שחשוב לך. אל תדאג, אמך חשובה גם לי" היא אומרת ואני מביט בה מבולבל.
מי היא האישה הזו? מאיפה היא מכירה את אמי ואותי?
א-את-" אני מנסה לשאול שהיא קוטעת אותי, "קסנדרה פאיירי, הייתי שומרת על אמך שהיא הייתה קטנה, שהזדקנתי היא החלה לטפל בי" מסבירה קסנדרה.
עיני נפערות שאני מבין מי זו האישה העומדת מולי, "את הזקנה שאמי טפלה בה ביער?" אני שואל מעט המום.
אוץ', זקנה?" מצחקקת קסנדרה, על אף גילה המבוגר נראה שההומור לא חסר לה.
את יודעת למה התכוונתי" אני מצחקק, כל הרגשות השלילים שהרגשתי קודם נעלמו בשנייה.
"אני הכרתי את אמך מאז שהייתה בת שבע, כשהייתה ילדה היא הייתה מתחבאת בצללים וקוראת ספרים. בגיל עשר אמה בגדה באביה ונעלמה מהבית, לא פשוט לגדול בלי אמא. אני מניחה שאתה יודע את זה כבר" היא אומרת ומביטה בי, אני מרכין את ראשי בעצב.
" בגיל שתיים עשרה חבורת בריונים החלו להציק לה ולפגוע בה, באותו זמן היא לא סיפרה לי כלום, לא ידעתי מה קרה לה.. עד שיום אחד היא חזרה הביתה שונה, ראשה לא מורכן יותר והיא עיצבה את השיער בצורה שלא כיסתה את פניה. אני זוכרת שהייתי המומה מהשינוי הפתאומי ושאלתי אותה לגבי זה, כל מה שעשתה היה רק לחייך חיוך גדול, 'אני מניחה שהבנתי משהו' היא חייכה אלי. מאז היא לא חזרה להיות אותה ילדה ביישנית שהייתה. רק ששתינו גדלנו היא סיפרה לי שהתמודדה מול הבריונים והבריחה אותם". מספרת קסנדרה.
אני מביט בה בעיניים תוהות, "זה נחמד לשמוע סיפורים על אמי שהייתה צעירה, אבל למה את מספרת לי את זה?"
קסנדרה חייכה חיוך גדול לפני שהכתה את כתפי חלש באגרופה, "אמך הייתה אמיצה, ג'ק. הגיע הזמן שתהיה כמותה. ותתחיל מכך שתעצור את נאום התפטרות המגוחך של הנסיך שמתקיים ברגעים אלה".
"מ-מה?!" אני שואל בבהלה וקופץ במקומי, "איזה התפטרות?" אני שואל בלחץ וקסנדרה מגחכת.
"אתה אפילו לא מודע שהנסיך נואם ברגעים אלה על הפרישה מכס המלכות? הוא מוותר על הדבר החשוב לו ביותר בשביל להיות איתך! אז קדימה! תזיז את התחת היפה שלך לארמון ותעצור את הנסיך הזה!" צועקת קסנדרה ודוחפת אותי לעבר השביל שמוביל לארמון.
אני לא שואל איך היא יודעת על הקשר ביני לבין קאל או איך היא זיהתה שאני הבן של האישה שהכירה ואיך ידעה שאהיה כאן, אני רק רץ לעבר השביל המרכזי ביער שמוביל לארמון, אני לא חושב צלול יותר ורק דבר אחד נמצא בסדר העדיפויות שלי: לעצור את קאל מלוותר על הדבר שרצה ותכננן כל חייו.
לפני שאני נעלם משדה ראייתה של קסנדרה אני מסתובב לעברה.
"תודה!" אני צועק לעברה בחיוך וחוזר לרוץ.
לא רואה את החיוך החם שמתפשט על פניה.