הנערה בחצות boy×boy

פרק 9

פרק 8
לאחר כמה דקות של צעקות מצד המנהל, זאק ואני סוף סוף התחלנו לעבוד.
עזרתי לטבחים עם האוכל וניקיתי כמה צלחות כשהרגשתי יד חסונה נכרכת סביב בטני התחתונה.
קפצתי מבוהל באוויר וכעט ושברתי את הצלחת שניקיתי באותו זמן.
הסתובבתי במהירות לראות מי נוגע בי ככה ונתקלתי בפניו המחייכות של זאק.
"מה לעז-?!" אני מתחיל לשאול אותו כשהוא פורץ בצחוק ומקפיץ את שאר העובדים לידינו.
"אתה כל כך לחוץ!" הוא צוחק בקול ומלטף את שערי במחווה חברית.
אני מגלגל עיני לנוכח הטמטום שלידי ומביט למטה למקום שבו נגע, על בטני נכרח סינר שחור שמגיע עד מעל ברכי.
אותיות זהב מסולסלות חרוטות על הסינר ומייצגות את רשת המסעדות היוקרתית שבה אני עובד.
"ארוחות הערב כבר מוכנה?" אני שואל אותו וזאק מהנהן בתגובה.
אני מנגב את ידי הרטובות במגבת לבנה קטנה ואוסף את שערי שהתפזר במהלך ההעבודה.
עוד אחד עשר מלצרים כולל אני מחכים מול דלתות אולם האוכל הסגורות, כשצלילי הפעמון מתנגנם ברקע הדלתות נפתחות ואנחנו צועדים לתוך האולם.
מגשי זכוכית מעוטרות מלאות במאכלים שונים ומגוונים מוחזקים בידינו.
אני בכוונה צועד לעבר אנסטסיה ודריזלדה היושבות ומדברות אחת עם השנייה בקצה האולם.
אני מניח את המגש על השולחן שלהן בעודן מדברות ולא שמות לב אלי.
אני מצחקק לפני שאני מכסה בכפות ידי את עינייה של אנסטסיה.
"מי זה?" אני שואל בקול נמוך בנסיון להישמע כמו אדם אחר אבל יותר נשמע כמו קול של אוגר.
אנסטסיה מצחקקת שהיא מסתובבת ומחבקת אותי בקריאה שקטה של "ג'קי!"
היא, בשונה מדריזלדה, יודעת להתאים את טון קולה, בעיקר שהנסיך סועד כמה שולחנות לידנו.
"שמעתי מדריזלדה שקיבלת קבלת פנים רועשת למול כל הבנות" אומרת אנסטסיה בחיוך ומעמיסה על צלחתה אוכל מהמגש. היא מביטה בי בחיוך אבל אני מזהה בעיניה הזהרה.
היא יודעת שלא כדאי שהתבלט בתור ג'ק ליד הנסיך.
אומנם התוכנית עדיין לא הצליחה אבל שנינו לא מתכוונים לוותר במהירות, אנחנו רק צריכין זמן לחשוב על כיוון דרך חדש.
אני מסמיק מעט ומחליק את שערי. "דריזלדה הפעם הגזימה" אני אומר ומילותי מושחכות את תשומת ליבה של דריזלדה.
"תסלח לי?" הבחורה מעקמת את אפה בכעס.
"לא אמרת לי שיש לך חבר כזה חתיך!" היא מתלוננת ומכניסה לפיה חתיכת לזניה.
אני מגלגל את עיני ונושק  לראשיהן של שתי הבנות, לא רוצה לפתוח וויכוח עכשיו.
אני מנופף בידי לשתיהן ופונה ללכת לשרת את שאר הבנות בחדר.
לאחר מספר דקות אני פונה חזרה למסדרון מחוץ לאולם האוכל עם צלחות מלוכלכות. כאשר אני פונה במסדרון שמאלה לכיוון המטבח אני לא מבחין בנער הרץ לקראתי.
הגוף מתנגש בי במהירות ובכוח ששנינו נופלים על הרצפה.
הצלחות שהחזקתי נופלות ונשברות על רצפת המסדרון.
אני הראשון שמתעשת.
אני קם במקומי ומנקה את הסינר שלי, אני מביט בנער שהפיל אותי, שיערו השחור כעורב נח על פניו החיוורות ועיניו הירוקות הצלולות מתכווצים בכאב. יש לו פנים קטנות וחלקות, הוא נראה כמו ילד קטן.
הוא פולט צליל 'אוף' קטן וחמוד בעודו משפשף את גבו בכאב.
בגדיו הם בגדים יקרים ומשובחים. אני נבהל כשאני מבין שהוא כנראה שייך למשפחת המלוכה או אחד מהמעמד הגבוה ששוהה בארמון.
אני ממהר להושיט לו את ידי לעזרה אבל הוא כבר מתרומם ללא עזרתי.
כשהוא נעמד אני מבחין שהוא נמוך ממני בסנטימטרים ספורים והוא נראה כל כך חמוד, כמו ילד קטן.
"אני כל כך מצטער!" אני אומר נבהל, מחליט להשמית את הפרט שהוא רץ במסדרון כמו פסיכופט והפיל את שנינו.
הנער פתח את פיו לדבר. קולו העדין והמתוק סוטר את המילם שאמר.
"עוף הצידה, אתה חוסם לי את הדרך המזויינת" אמר ללא בושה והביט בי במבט מלא כעס.
אני קפאתי במקומי, מה קרה כאן עכשיו? "מ-מה?" זאת המילה היחידה שאני יכול להוציא מהפה שלי.
הנער הקטן הזעיף את פניו וללא אזהרה דחף אותי הצידה, ואז פתח בריצה מטורפת על חיו כמו קודם.
אני רק הבטתי בו עם מבט המום על פני, זאק שהגיע דקה אחר כך הוציא אותי מהאלם שהייתי שרוע בו.
יחד התחלנו לאסוף את הצלחות השבורות ואני מדחיק את הנער המטורף מזכרוני. 
שאר הערב הלך רגיל, התרחקתי ככל שיכולתי מהנסיך, אנסטסיה ודריזלדה שיתפו אותי במה שקרה כל היום ואני סוף סוף יכלתי לחזור למיטה שלי בחדר המשרתים הקטן שניתן לי ולישון.
אבל כמובן ששחכתי שלזאק ולי יש תורניות מטבח כל הערב, כי מישהו החליט שהוא רוצה להתחמק מעבודות ולפרטט עם אחותי מול כל הארמון.
אז ככה מצאתי את עצמי באחת לפנות בוקר מקרצף צלחות מלוכלכות ומקשיב לסיפורים המופרחים של זאק על הבנות זוג הקודמות שלו.
"היית פעם בזוגיות?" שואל זאק לפתע ומניח את הסמרטוט המלוכלך על הדלפק.
"ל-לא" אני מגמם בתשובה וממשיך לשטוף את הצלחות.
"אין סיכוי! בחיים לא מצאת מישהי שאתה אוהב? או.. מישהו?" הוא מחייך חיוך תחמן ומתקרב אלי.
אני נבהל ממיולתיו ומשפריץ מים על פני בטעות.
מסתובב במהירות לראות עם מישהו שמע, אבל אנחנו היחידים בחדר.
"על מה אתה מדבר?! א-אתה יודע שזה אסור!" אני אומר מסמיק ובמהירות ומוריד את הסינר מגופי, תולה אותו על המטלה.
" אסור גם לגנוב, ואנשים עושים את זה" הוא אומר ורץ אחרי שאני צועד במהירות מחוץ למטבח,
מכבה את האור ומסיים את המשמרת שלנו.
"אסור לדבר על זה!" קולי מהדהד בין קירות המסדרון בעודנו מתקדמים לעבר מגורי המשרתים.
זאק נוחר בבוז ומסיט את שער השוקולד מעיניו.
"תפסיק להיות כזה פחדן ג'ק, אנחנו יכולים לדבר על זה" הוא אומר ואני רק מגביר את צעדי ומחפש את החדר שלנו.
איפה אתה חדר 789?!
לבסוף אני נעצר מול דלת חומה ופשוטה, ליד שורות דלתות אחרות. על הדלת יש שלט לבן עם המספר 789 עליו. סוף סוף.
אני מחכה בעצבנות כשזאק מחפש את המפתח בכיסו.
כשהוא מוציא את המפתח הוא מכניס אותו לתוך המנעול והדלת נפתחת בקליק.
אני קופץ לעבר הידית אבל הוא משיג אותי.
"אנחנו עוד לא סיימנו לדבר על זה" הוא אומר לי ואני מתעלם ופותח את הדלת.
"אין לנו על מה לדבר"