הנערה בחצות boy×boy

פרק 21

צחוק בוקע מגרונו של זאק שאני מסיים להסביר לו הכל, החל מהרעיון המטורף ועד לנשיקה עם קאל בחדר האחסון לפני כמה דקות.
אני מביט מבולבל וחושש בזאק, שנראה שנתקף בפרץ צחוק אדיר, הבן אדם לא הפסיק לצחוק.
לפתע אני מפחד שאולי עשיתי טעות שסיפרתי לו על הכל, אני לא מכיר את זאק הרבה זמן ואני מסכן בכך את קאל.
זאק מנגב את הדמעות שנגרמו עקב הצחוק המטורף שצחק קודם, "מצטער, מצטער" הוא מנסה לומר לפני שפורץ שוב בצחוק.
אני גונח בכעס ומתישב לידו על המיטה בחדרו, "זאק! זה רציני!" אני אומר בנסיון נואש להפסיק את צחוקו.
זאק חודל לצחוק ומביט בי בחיוך ענק, "ידעתי כל הזמן" הוא אומר, גורם לבטני להתהפך ולי לקפוץ עליו בלחץ כחתול משוגע.
"מה אמרת?!" אני כמעט צורח שאני מתנודד על גופו, "תרגע קאטי, אין צורך להשתמש באמצעים כאלה" הוא אומר ואני יורד ממנו, "למה התכוונת?" אני שואל שוב בלחץ, זאק נשען על משענת המיטה עם חיוך מנצח על פניו.
"טוב, לא ידעתי על כל העניין עם השמלה והנשף או מהעניין עם הנסיך, למרות שאני חייב לציין שחשדתי בקשר בין שניכם" הוא אומר.
"איך?" אני דורש שיענה לי, הוא מחליק את שיערו החום לאחור, "מאז שנפגשנו לראשונה חשדתי שאתה לא סטרייט, אתה מתעלם לחלוטין מהבנות שניסו להתחיל איתך במסעדה, אתה מגיב בקיצוניות כשאני או בן אחר נוגע בך ואתה ממש לא מתלהב לגבי הנשים, גם שהחזה של הבחורה ממקודם נצמד אליך שהיא חיבקה אותך" הוא מונה את הסיבות על באצבעות ידיו, אני קובר את ראשי בידי שנזכר בחיבוק המוחץ שג'סיקה העניקה לי קודם.
"וזהו? מהדברים הקטנים האלה ניחשת?" אני שואל אותו בחוסר אמונה.
"כן.. וגם שמעתי את השיחה שלך ושל קאל במסעדה ביום של המסיבת ניצחון, מעניין ביותר אני חייב לציין" הוא מוסיף.
"זאק!" אני מכה את כתפו בחוסר אמונה, כועס על כך שצוטט לנו, חשבתי שהיה שיכור.
"אני לא יודע מה להגיד" אני אומר במבוכה, זאק מגחך, "אולי משהו כמו- תודה שאתה סולח לי על כך שהתמזמזתי עם הנסיך בחדר שלך?" הוא עונה ואני מכה את כתפו שוב.
                                               ...
"איך אתה כל כך פתוח? עם כל הקטע של הגדרה המינית?, למרות שיש איסור כל כך.." אני שואל אותו לאחר כמה דקות של שתיקה.
זאק משלב את ידיו "לבת הדודה שלי הייתה חברה בסתר, כשהייתי בן עשר תפסתי את שתיהן מתנשקות בחדר, בת דודה שלי מיהרה אלי וביקשה שלא אספר, ותוך כדי הסבירה לי על הנושא, אני לא חושב שצריך לאסור דבר כזה, זאת אהבה, כמו כל אהבה אחרת" הוא אומר לי, בקושי מספיק לסיים שאני מזנק אליו בחיבוק מוחץ.
"רגע, הייתה?" אני שואל אותו בתוך החיבוק, זאק קופא ואני ממהר להתנתק מהחיבוק ולהסתכל עליו, "לפני שנתיים השכנים גילו בטעות והלשינו לשומרים, היא נזרקה לכלא.. לא שמעתי ממנה מאז" הוא אומר וקולו נסדק, זאת הפעם הראשונה שאני רואה את זאק לא בצורתו העליזה, אני ממהר לחבק אותו שוב.
                                         ...
אני רץ במהירות לעבר דלתות הארמון, מצוייד ברישום מזויף על כניסת עובד מזאק אני מסתננן אל תוך הארמון.
עכשיו כל מה שנותר לי הוא למצוא את החדר של קאל, להסביר לו מה קרה, ללא לשקר, ולהתפייס.
אבל החיפוש אחר החדר לוקח לי יותר זמן משדמיינתי, כל מסדרון, קיר או חלון בארמון הזה נראים זוהרים ונוצצים.
אני מגלגל את עיני, לא מתרגש מהנסיון של אנשי המלוכה לגרום להארמון הזה להראות כמו הדבר הנוצץ והיפה ביותר שיש.
לאחר שעה של חיפושים, מבטים חושדים מצד השומרים ומפגשים בלתי רצוים עם כמה מאנשי ההבטחה אני מגיעה לקומת חדרי השנה של משפחת המלוכה, דיוקן ענק פרוס על כל הקיר פוגש אותי בכניסה למסדרון.
המלך קלאוס, בלבוש מלכותי ויקר מצוייר עם הבעה שמשדרת כוח וסמכות. כתר זהוב מונח על ראשו של המלך, שיערו השחור והמתולתל של המלך קצר וזקן קטן מבצבץ מסנטרו.
עיניו שחורות אף הן, שונות מעיניו היפות של קאל.
מלבד העיניים, המלך וקאל דומים מאוד, כפי שמצופה ממלך ובן. עיני מתעקבות לרגע על הכתר המרשים שעל המלך, אני בולע רוק בעצבנות, מודע לכך שאותו כתר ינוח על ראשו של קאל בעוד שישה שנים, שקאל יהיה בן עשרים וחמש. במה לעזאזל סיבכת את עצמך, ג'ק?
ליד הדיוקן העצום של המלך תלוי ציור גדול אף הוא של כל בני המלוכה, המלך קלאוס, יושב על כיסא המלך המפואר, בציור זה ניתן לראות את גופו החסון והשרירי מבעד לחליפה.
לידו יושבת זקופה המלכה איזבל, שיערה השחור והארוך והעבה קלועה לצמה ארוכה שמשתלשת עד מותניה, עיניה הכהות משדרות ביטחון ואומץ, שפתיה אדומות ושמלתה הכחולה הכהה מתאימה למבנה גופה הרזה והיפה. שניהם מרכיבים את קאל.
קאל, ליבי פועם במהירות שעיני סוף סוף פוגשות בדמותו, הוא עומד זקוף בצידי כיסאו של אביו.
בשיערו השחור, מבנה גופו ולסתו הוא ללא ספק דומה לאביו, בשיערו החלק ובביטחון שהוא משדר הוא ללא ספק דומה לאמו, חיוך ממזרי פרוש על פניו, חיוכו, גם אם לעולם לא הודה בזה, שאני כל כך אוהב.
אני מנתק בחוסר רצון את עיני מדמותו של קאל, עובר לאדם שמצוייר עומד בצידי הכיסא של המלכה, שיערו בלונדיני ועיניו החומות לא מזכירות אף אחד מהמשפחה שלו, הנסיך אדמונד, או אדם, עם הבעה שובבה וחייכנית הוא נראה כמו אדם שונה לגמרי ממשפחתו.
לבסוף אני מסתובב חזרה כדי לחפש את חדרו של קאל, זוג עיניים חומות והבעה שובבה מביטים בי קרוב כשאני מסתובב, גורמים לי לקפוץ בבהלה באוויר.
שם, לא אחר מאשר הנסיך אדמונד עומד עם חיוך משועשע על שפתיו. הוא מבלגן את שיערו בידו שהוא מחייך אלי בהתנצלות, "הפחדתי אותך?" הוא שואל.
אני פוער את עיני באימה, לא ציפיתי לראות את אחיו הקטן של קאל תופס אותי בחשאי שאני מנסה להתגנב לחדרו של אחיו.
"הנסיך אדמונד! אני מצטער!" אני קורא ומשתחווה במהירות מספר פעמים, הנסיך מגלגל בעיניו, "אוש, אני שונא שקוראים לי ככה, קרא לי אדם" הוא אומר בחיוך.
"כ-כמובן" אני אומר במבוכה, "אז מה אתה עושה פה.. אה" הוא שואל, "ג'ק" אני עונה לו.
"כן! ג'ק!, אז מה אתה עושה פה ג'ק?" הוא שואל אותי שאני קופא במקומי, "א-אני אמ.. ה-המשרת האישי החדש של הנסיך ק-קאל!" אני משקר, הוא סוקר אותי בעיניו, "מגניב" אומר לבסוף, גורם לי להאנח בהקלה.
"אז שאקח אותך לחדר שלו? המקום הזה מסובך" הוא שואל ואני מהנהן בהכרת תודה, צועד אחריו.