פנימייה צבאית

פרק 5

נקודת מבט אנה.
*חמישי 5:00*
דפיקות נשמעו בדלת אז הלכתי לפתוח אותה ומולי עמד בר , לא האמתי שהוא יבוא בגלל שהתקשרתי ,חיבקתי אותו ושוב בלי ששמתי לב הדמעות ירדו והרטיבו לו את המדים "אל תבכי" הוא לחש לי באוזן "התגעגעתי" ואז הבנתי מה קורה פה והתרחקתי ,עכשיו אני עומדת מולו הפעם עם פיג'מה "זה אסור, אתה המפקד שלי, אמרנו שאנחנו חברים בסופש וזהו, אני לא יכולה שזה יהיה ככה כל הזמן" הוא משך לי את היד אל מחוץ לחדר , עכשיו אנחנו עומדים במסדרון "למה לא יכולה, אני לא מבין" ''כי אני פאקינג נמשכת אליך" הוא עומד מולי בשוֹק ולא אומר כלום "ביי בר" אמרתי ונכנסתי לחדר נועלת אחרי עולה למיטה שלי בשוק שנועה לא התעוררה מהצעקות, היה ברור לי מהתחלה שזה לא יקרה בנינו הוא המפקד שלי ,ואני? מה אני? אני כלום בשבילו החלטתי שאני עוברת כיתה ודבר ראשון על הבוקר אני אלך לבקש מהמנהל לעבור כיתה וככה עם הדמעות נרדמתי ,קמתי מהשעון מעורר חדורת מטרה, רואה שנועה יצאה כבר ואז ראיתי שהשעה שבע והמסדר היה בשש אבל לא נורא לבשתי מדים והלכתי למנהל, דפקתי בדלת ומצדה השני נשמע קול הקורא לי להכנס, אני נעמדת מול המנהל מדוגמת "איך אני יכול לעזור לך?" "אני רוצה לעבור כיתה" "בעיות עם חברים?" "לא אני מתה עליהם" "אז מה הבעיה?" "המפקד, אני לא מסתדרת איתו" "למה?" הוא שאל ואני לא ידעתי מה להגיד "אני לא יודעת זה פשוט לא מסתדר" אמרתי והדמעות מתחילות להציף אותי ,כי באותו רגע הבנתי שנפתחתי בפניו והוא שתק ,לא היה לו מה להגיד "אני אבדוק מה אפשר לעשות, את משוחררת" "תודה המנהל" אמרתי ויצאתי משם והלכתי לכיתה שלי יש עכשיו שעתיים גאוגרפיה, כשנגמרו השעתיים הלכתי עם החבורה לדשא והתיישבנו שם "אני אגיד משהו ואל תגידו כלום" אמרתי "מה עשית?" אלה שאלה אותי "ביקשתי לעבור כיתה, וזה לא בגלל שאני לא אוהבת אתכם אני מאוד אוהבת אתכם אבל כמו שאתם רואים אני והמפקד לא מסתדרים" אמרתי "בואי איתי לקנות שוקולד במכונה רגע" נועה אמרה לי כאילו מתעלמת ממה שאמרתי וקמנו, אחרי שהתרחקנו מהחבורה "זה בגלל שהוא היה בחדר שלנו בבוקר?" "היית ערה?" "היה קשה שלא עם כל הצעקות שלכם" היא אמרה ואני הובכתי "אני לא שמעתי על מה דיברתם רק צעקות לא ברורות, את רוצה לספר לי?" "זה התחיל בסופש הקודם נשארנו רק שנינו בכל הפנימייה, ואז הוא הופיע בחדר שלי ואמר שמשעמם לו וביקש שנהיה חברים טובים רק לסופש ואחרי זה הכל יחזור לקדמותו בסופש הזה הבנתי שאני נמשכת אליו ואז הוא פשוט דפק הכל כשהוא אמר איזה משהו ומאז לא יצאתי מהחדר והוא כנראה לקח חופשה , ואז כמו שביקשת התקשרתי אליו והוא אמר שהוא גילה עלי משהו שבגללו כעסתי עליו ואמר שהוא מטומטם וביקש סליחה ואמר שזה לא הגיע לי" "וואו, למה לא סיפרת לי?" "התביישתי, זה אסור, כל מה שקורה איתו פשוט אסור" ושוב הדמעות הבוגדניות האלה ,אוף איזה בכיינית נהייתי.

•אנה ראובן ,אנה ראובן לחדר המנהל• נשמע בכרזה ואני באתי ללכת ונועה משכה לי את היד "בכיתה שלנו יש אותנו לא הכל סובב סביב בר תחשבי על זה" הנהנתי עם הדמעות בעיניים לא הצלחתי לדבר אפילו, אוף הכל בגללו .
ושוב הנה אני עומדת מדוגמת מול המנהל "אז חשבתי על זה היום ובדקתי את העניין ואין מקום בכיתות האחרות אז הגעתי להחלטה ואת והמפקד בר תפתרו את החוסר ההבנות בינכם, הוא מחכה לך בחדר ישיבות" סיים את דבריו "אני חייבת?" "כן,יש לך פטור מהשעתיים הבאות" הלכתי לאט לאט לחדר ישיבות ובדרך חשבתי לעצמי שאני פה שבועיים וכמה בעיות עשיתי לעצמי, נעמדתי מול הדלת השחורה הגדולה של החדר ישיבות היד שלי כבר על הידית פותחת את הדלת ונכנסתי סוגרת את הדלת אחרי מתיישבת  מולו "אז מה רוצה לברוח ממני?" הוא שואל ואני שומעת את הצחוק בקולו "הלוואי וזה היה אפשרי המפקד" "אל תהיי ילדה קטנה אנה" " אני הילדה הקטנה" שאלתי בזלזול "אתה זה שאני שופכת מולו את הלב והוא שותק אתה זה שצריך לדעת הכי טוב שזה אסור אתה זה שבא אלי בשבוע שעבר וישב במיטה שלי זה אתה שברח מפה זה הכל אתה" צעקתי עליו והפעם לא הסתרתי את הדמעות רציתי שהוא יראה שכואב לי ,והנה הוא שוב מולי ושוב שותק ,מחיתי את הדמעות "יודע מה? אני סתם עושה דרמה אנחנו כולה מפקד וחניכה" אמרתי ויצאתי מהחדר והלכתי למקום שהכי מרגיע אותי כשהגעתי למטווח הוצאתי את הסיגריה עישנתי אותה ואז עוד אחת ועוד אחת ככה עד לסיגריה החמישית  ואז התחלתי לבכות אבל הפעם לא על בר אלא על החיים שלי אמא ואבא שלי התעללו בי ,דן לא יודע על זה בכלל ,כל החברות שהיו לי בבית ניתקו איתי קשר, ההורים שלי לא התקשרו אפילו פעם אחת ,כוסעמק אמרתי ובאותו הרגע הזכוכית שלידי כאילו אמרה לי 'קחי אותי' אז החזקתי אותה ובתוך שנייה כף היד שלי דיממה, אבל זאת לא הייתה טעות, אני עשיתי את זה, אתם שואלים למה? כי לאף אחד לא פאקינג אכפת ממני חוץ מנועה אולי אבל יש לה את אלה היא תתגבר על זה וברגע שבאתי לעשות עוד חתך הזכוכית עפה לי מהיד "תפסיקי כבר" הוא צעק עלי והעביר יד בשיערו "תראי לי" הוא אמר ואגרפתי את ידי "תביאי לראות עכשיו זאת פאקינג פקודה" הוא צרח ומהפחד פתחתי את היד "פאק .. אנה" הוא הרים אותי ולקחת אותי למרפאה תוך כדי שלאורך כל הדרך היד שלי נוטפת ים דם, הרגשתי מסוחררת והדבר הא שאני זוכרת הוא שאני מתעוררת במיטה של נועה (המיטה התחתונה) ונועה לידי בוכה "למה את בוכה?" שאלתי בכל חלש "למה עשית את זה לעצמך?" "כי ככה" עניתי ביובש "אנה, למה?" "כי לאף אחד לא פאקינג אכפת ממני" אמרתי "לי אכפת ממך ולבר אכפת ממך וגם לכל החבורה, כולם היו פה אבל הם היו חייבים ללכת למסדר" "באמת?" נועה הנהנה בראשה, הדלת נפתחה וזיו עמד שם עם מגש אוכל "הבאתי לכן אוכל" הוא אמר והניח את המגש על השולחן והתיישב לידי "אני לא מבין למה, אבל אני לא אשאל למה אני אחכה שתספרי לי לבד, ותזכרי שאני אוהב אותך כמו אחות, את חשובה לי מאוד" הוא נשק לי את הלחי ויצא מהחדר ואחריו נועה שאמרה שהם חייבים להגיע לאוטובוס הביתה, אחרי עשר דקות בר נכנס לחדר אז עשיתי את עצמי ישנה "אני יודע שאת ערה" הוא אומר ומתיישב לידי "אני לא" אמרתי וכיסיתי את ראשי עם השמיכה,  "את הורסת את עצמך, תראי איזה יפה את" הוא אמר " מה זה משנה שאני יפה אם כולם צבועים אלי?" "אף אחד לא צבוע אליך כולם באמת אוהבים אותך" "די לשקר לי" צעקתי בכל כוחי "הלוואי ותחשבי על עצמך חצי ממה שאני חושב עליך" "מה אתה חושב עלי?" "אני חושב שאת חכמה ויצירתית וספורטיבית וגם בנוסף לכל אלה את גם יפה ומושכת אפילו שאת חושבת שאת צריכה איפור" התיישבתי מולו נשענת על הקיר מאחורי ומקשיבה לו "אבל את פוגעת בעצמך, הסיגריות, הזכוכית ואפילו המחשבות שלך הורסות אותך ואוכלות אותך מבפנים" הוא סיים את דבריו והתקרב אלי כרך את ידיו סביב צווארי,התקרב ונישק אותי, בוםם זיקוקים בבטן ,ועם כמה שיש זיקוקים עדיין יש את הקול בראשי שאומר שאסור ,שזה לא בסדר....