פנימייה צבאית

פרק 14

*יום שישי*
מאז אתמול אני מחפשת את האומץ ללכת לבית חולים וזה מה שאני אעשה עכשיו, התלבשתי בשורט וחולצה שלו ויצאתי מהבית לבית חולים שהיה במרחק רבע שעה נסיעה מאיתנו, לא ראיתי אותי שבועיים ואני לא מבינה איך הוא היה יכול לוותר עלינו, בלי לשים לב נעמדתי מול דלת חדרו של טיי ולאט לאט פתחתי אותה, טיי שכב על המיטה וצפה בטלוויזיה, על ראשו לא היה יותר את שיערו היפה אלא קרחת, פניו נראו חיוורות וגופו כבר לא היה נפוח משרירים אלא נראה חלש "היי" אמרתי בשקט "למה באת?" טיי שאל  "תפסיק כבר, אני אוהבת אותך, אז באתי, אל תוותר עלי, עלינו" ביקשתי ממנו אך פרצופו נשאר אטום "את יודעת שאני אוהב אותך אבל אני לא יכול, אין לי את הכוחות להסביר את זה שוב, תראי אותי, הגוף שלי מת כבר, זה רק הלב והמוח שעוד פועלים ומסרבים להפסיק" טיי אמר והתיישבתי לידו "תן לנו עוד הזדמנות, זה יעשה לך טוב וגם לי" אמרתי ושפתיו שכל כך התגעגעתי אליהן פגשו בשפתיי "אני אוהב אותך ואני אוהב שאת עם החולצות שלי" טיי אמר ונישק אותי שוב " אתה לא מבין כמה אני מאושרת עכשיו" אמרתי בחיוך, "איך הולך עם ההכנות לכיתה?" טיי שאל "האמת שהתוכנית בחלק החינוכי שלה הלכה מצוין אבל החלק של האימונים התבלגן לי" אמרתי בכנות "יש לך אותה פה?" טיי שאל והנהנתי ופתחתי אותה בטלפון והראתי לו אותה ותוך חצי שעה טיי הראה לי תוכנית שלמה לפי נושאים וסרגל מאמצים "אתה הרבה יותר מתאים ממני" אמרתי והדמעות שלא רציתי להוציא יצאו בלי שליטה, ידו של טיי מחתה לי אותן "אל תבכי" "איך לא?" שאלתי "תספר לי מה הרופאים אומרים" המשכתי רוצה לדעת הכל "הם אומרים שהכימוטרפיה לא עוזרת ושנשאר לי בערך חודש וחצי אולי חודשיים, בגלל זה לא רציתי שנתקרב מחדש" טיי אמר באדישות ואני בכיתי בלי לעצור "אן, דיי, אל תעשי את זה קשה יותר ממה שזה כבר" הוא לחש בקול חלש והטלפון שלי צלצל וזה היה בר "איפה את בואי לארוחת ערב" בר אמר וניתקתי את השיחה "תלכי וניפגש מחר" טיי אמר ונפרדנו ויצאתי מהחדר" והלכתי הביתה.
"מה החיוך?" ליה שאלה "אני וטיי חזרנו" אמרתי מאושרת כישבנו בשולחן של שישי וגם בריאן חבר של ליה הצטרף אלינו, בסוף הארוחה ישבתי בחוץ עם בריאן ליה ובר, "אן בואי רגע" בר קרא לי והלכנו הצידה "שמעתי שהמצב של טיי לא טוב" בר אמר והנהנתי "אני לא רוצה שהוא ימות, למה דווקא הוא?" אמרתי לבר ושוב הדמעות ירדו בלי שליטה, בר משך אותי לחיבוק והתפרקתי בזרועותיו.

*כעבור חודש*
"שלושה סיבובי ריצה, מנוחה דקה ,חמישים כפיפות בטן ושלושים שכיבות שמיכה צאו לדרך" אמרתי לכיתה שלי באימון בוקר, אני באמת אוהבת אותם אחד אחד הם הכיתה הכי טובה שיכולתי לבקש לפקד עליה, "אנהה" שמעתי צעקה מאחורי וזה היה בר "היי מה קורה?" שאלתי אותו "התקשרו עכשיו מהבית חולים של טיי וביקשו שתבואי" בר אמר והדמעות שניסיתי להרחיק מעיניי פרצו בבת אחת "מ..ממ..מה קרה לו?" שאלתי בקול שבור וראיתי את גיא אחד מהחניכים שלי מסתכל עלי בדאגה, אני סיפרתי להם על טיי כי אני מאמינה שאם אני אפתח בפניהם הם יפתחו בפניי ובאמת הם נפתחו "אני באמת לא יודע, תסעי אני אחליף אותך ותתקשרי אלי כשתדעי מה קורה" בר אמר ואני כבר רצתי לאוטו, השעה של הנסיעה לבית חולים הייתה אחת המלחיצות בחיי, "טיי?" צעקתי כשנכנסתי בריצה לחדרו וכל משפחתו עמדו סביבו בוכים "אנחנו נשאיר אתכם לבד" אימו אמרה והם יצאו מהחדר "מה קרה?" " בואי אליי" טיי אמר בקול חלש שכמעט ולא נשמע "הטיפול שניסו לא עזר, הוא החמיר את המצב, אני רוצה שתקחי את זה, בכיס יש מכתב בשבילך" הוא אמר בקולו החלש והגיש לי את מדיו ואת הדיסקית שלו " אתה לא תמות אל תתן לי את זה" צעקתי עליו וזרם הדמעות גבר "בואי נתרכז במה שחשוב כרגע וזו את, אני רוצה שתבטיחי לי שלא משנה מה את תמשיכי בחייך ואת תביאי ילדים עם מי שתאהבי ואני רוצה לומר לך תודה שהיית איתי ואני כל כך רוצה שתדעי שאני אוהב אותך יותר מאת עצמי, עכשיו תבטיחי לי" " אני מבטיחה, אני אוהבת אותך" אמרתי בשקט "אני אוהב אותך" הוא אמר ופתאום צליל של מכונה הרעיש ונכנסו לחדר אחים ורופאים "לאאאא, אל תמות, אני אוהבת אותך, בבקשה" צעקתי תוך כדי שאני מחבקת את טיי ולא משחררת, ידה של אימו הונחה על גבי "בואי החוצה" היא אמרה בוכה גם היא "לא. הוא מת" אמרתי בוכה, חיבקתי אותו כשראשי על ביטנו במשך דקות ספורות עד שאחד האחים לקח אותו ממני, הם פאקינג לקחו אותו, לקחתי את מדיו ויצאתי מהחדר שנותר ריק ונשאר בו רק הריח שלו, את הדרך לבית עשיתי בריצה ולא באוטו, לקחתי מארוני את כל חולצותיו והכנסתי אותן לשקית ונסעתי לפנימייה, רציתי את בר, רציתי לחבק אותו רציתי את טיי, כשהגעתי לפנימייה הלכתי בוכה בשקט לכיוון מגורי המפקדים ודפקתי על דלתו של בר, "הוא מת, הוא מת" אמרתי בוכה על בר והחזיק אותי שלא אפול אך נפל יד איתי "אני יודע" הוא אמר מלטף את גבי, הטלפון צלצל ושמה של לירון אמא של טיי הופיעה על הצג "תענה" אמרתי והגשתי את הטלפון לבר, " ההלוויה תערך מחר, ואמא שלו רוצה שתנאמי אבל אם לא בא לך אני אגיד לה שלא "אני אעשה את זה" אמרתי לבר והוא הנהן וליווה אותי לחדר שלי ושל נועה ונשכבתי על המיטה בוהה בתיקרה "שלום המפקד" נועה אמרה והסטתי את מבטי אל המפקד החדש שלנו שעמד בכניסה לחדר והתקרב אל מיטתי "אני רוצה להסביר לך כמה דברים על מחר, על הלוויה" הוא אמר והסתכלתי עליו, הוא אפילו לא הכיר את טיי איך הוא יכול לדבר עליו "דבר ראשון אני משתתף בצערך ויש לך שבוע חופש לשבת שבעה או לעשות מה שתבחרי דבר שני אני רוצה לומר שאומנם טיי לא הספיק לבצע את שירותו הצבאי אך עקב העובדה שהיה במסגרת הפנימייה בצהל הלוויה תהיה לוויה צבאית" המפקד אמר ושמחתי מעט, מעט מאוד כי ידעתי כמה טיי אהב את הצבא.

*יום לאחר מכן*
נכנסתי לבית הקברות שורות שורות של תלמידים וחיילים במדים מילאו את הרחבה הגדולה כשראיתי את אגם אחותו הקטנה של טיי התקדמתי לעברה והתחבקנו בדמעות.
"תורך לעלות" אמו אמרה לי ועליתי לדוכן המאולתר שהוצב ליד ארונו של טיי.
"אהוב שלי,
רציתי שתדע שלמרות כל הפעמים שביקשת ממני לשכוח אותך, אני בחיים לא אשכח אותך, את הצחוק, והגומות, אני בחיים לא אשכח איך אהבת אותי ואיך אני עוד אוהבת אותך, אתה הכנסת הרבה טוב לחיים שלי, אני לא מבינה למה דווקא אתה הוא זה שנמצא בארון הזה, למה לא מישהו שבאמת הגיע לו, אני לא אשכח איך היית מעיר אותי בנשיקות ורץ למטה להכין פנקייקים, אתה תמיד אמרת שאני אהיה האמא של הילדים שלך, שלנו ועכשיו? זה כבר לא יקרה, אני לא חושבת שמישהו מבין איזה מפקד יכולת להיות, אף אחד לא יודע שבימים האחרונים לחייך אתה עוד שאלת מה קורה בפנימייה ואיך הולך לחברים שלך, אני אוהבת אותך לנצח , אנה"
הקראתי לאט מחניקה את הדמעות והגמגום.
הלוויה נגמרה, כולם הלכו חוץ ממני מנועה,בר ונועם, אני יושבת ליד הקבר ונועה בר ונועם יושבים רחוק ממני "בואי נלך, כבר מחשיך" שמעתי את נועם אומר "אני... אני לא יכולה... אני לא יכולה להשאיר אותו פה אני צריכה אותו, אני צריכה להתחבק איתו ולבכות איתו ולא לבכות עליו,  אני לא יכולה ללכת, תלכו אתם" אמרתי לנועם "אנחנו הולכים יחד איתך את צריכה לשבת שבעה או לעשות משהו שיעשה לך טוב וזה בטוח לא לשבת פה" נועם אמר והרים אותי מהקבר לאוטו שחנה לא רחוק.
הנסיעה לפנימייה עברה בשקט ורק התייפחותיי נשמעו, בר נהג נועה ישבה לידו ונועם ישב לידי וחיבק אותי, לכי לישון קצת, בר אמר כשעמדנו ליד הדלת של החדר שלי ואני נכנסתי אליו בלי לומר מילה, הוצאתי את המזוודה הריקה ממתחת למיטה והוצאתי ממנה את הדבר היחידי שהיה בה, חבילת הסיגריות הישנה שלי ויצאתי לכיוון המטווח הישן, התיישבתי שם שואפת את הרעל לראותיי ומוציאה אותו ביד הפנויה החזקתי את הדיסקית של טיי.

*כעבור שבוע*
"חמישה סיבובי ריצה, משקולות, קפיצה בחבל 100 קפיצות, 30 שניות פלאנק הפסקה 3 דקות ועוד סיבוב ריצה" צעקתי על החניכים שלי והם התחילו לרוץ, ישבתי שבעה וחזרתי בלי רגשות אני מאמנת את הכיתה שלי, הולכת לחדר, יוצאת לעשן, בערב עושה לכיתה את השיעורים והפעולות שצריך וחוזרת לחדר, נועה מנסה להוציא אותי לפעמים לחדר אוכל או משהו אבל אני לא רוצה, מחר יוצאים הביתה אבל אני חושבת שאשאר בפנימייה ובשבת אסע לבית קברות, "המפקדת, סיימנו" אחת הבנות אמרה לי " לכו להתקלח ולשיעור" אמרתי לה והם הלכו ואני הלכתי לעשן התיישבתי כהרגלי במטווח והדלקתי את הסיגריה והלכתי לחדרי עד הצהריים, הלכתי ל- ח' פלוגה רואה את הכיתה מחכה לי "תקשיבו לי טוב , לכו לשים מדי א', תארגנו תיק וצאו הביתה" אמרתי וקריאות שמחה נשמעו מפיהם חוץ מאלו שהשארתי שבת והיו הרבה כאלו השבוע, הם התפזרו ואני כבר לא יכולתי לחכות והחלפתי למדי א' ונסעתי לבית קברות....