פנימייה צבאית

פרק 19

בכניסה לחדרי עמד נועם "יפה שלי, אני מצטער" הוא אמר "אתה לא, אתה צודק, אני לא אחראית, אני רק רוצה שהכל יהיה רגיל, שטיי יהיה פה ואני לא אהיה בהריון כל יהיה רגיל" אמרתי לו והוא חיבק אותי ואני בכיתי על כתפו "התגובה שלי לא הייתה בסדר, אני רק דואג לך, באמת" היא לחש לי לא מרפה מהחיבוק "זה ממנו?" נועם שאל והנהנתי.
אחרי שדיברתי עם נועם עוד קצת נפרדנו ולי היה אימון ערב עם הכיתה שלי, לאחר האימון ערב דיברתי קצת עם בר ואמרתי לו שמחר אני הולכת לספר למשפחה של טיי עוד לפני שאבוא הביתה והוא אמר שייקח אותי לשם ואז הלכתי להתקלח ולישון.

*יום שישי 11:00*
"אז ככה, אתם נוסעים הביתה עכשיו וביום ראשון כולם פה בשעה 10:00, משוחררים" אמרתי והם התפזרו ואני הלכתי לכיוון הרכב של בר, כל הדרך שתקתי בגלל הלחץ של איך המשפחה שלו תגיב, אני עומדת מול הדלת הגדולה של ביתו כהר כמה דקות וכל פעם שאני באה לדפוק אני נלחצת ולא עושה את זה בסוף, לאחר שתי דקות נוספות דפקתי שלוש דפיקות קטנות על הדלת וכמה שניות אחר כך  הדלת נפתחה ולפני ששמתי לב מי מולי הרגשתי חיבוק גברי וידעתי שזה שון, האח הקטן של טיי "התגעגעתי אלייך" הוא אמר "גם אני קטן" "אני לא קטן אני בן 15" הוא אמר וצחקתי "באמת לא קטן" "בואי כנסי, כולם פה" הוא אמר והוביל אותי לפינת האוכל וכולם היו שם לירון, אימו, יובל, אביו ושתי אחיותיו, לי, הגדולה ועלמה הקטנה בת ה-5 עלמה רצה אליי וחיבקה אותי ואחריה גם לי והוריו "סליחה לא ידעתי שאתם אוכלים אני אבוא פעם אחרת" אמרתי "לא לא תשבי איתנו, שון תביא צלחת" יובל אמר "לא לא אני לא רעבה, תודה" אמרתי והתיישבתי איתם "אז מה איתך אנה?" לירון שאלה "האמת שבאתי לדבר איתכם על משהו" אמרתי "רציתי לספר לכם שביום ראשון לאחר האזכרה הייתי בבדיקה וגילו שאני בהריון, וכן זה בטוח מטיי" אמרתי במהירות ולרגע שנראה כמו נצח היה שקט "וואו" שון אמר בזמן שכולם עוד היו בשוק, לירון קמה ממקומה וחיבקה אותי "אני כל כך שמחה ואנחנו פה לכל מה שתצטרכי" לירון אמרה "יששש" לי צעקה וצחקתי בקטנה "לא הבנתי" עלמה אמרה בקולה החמוד "עוד ארבעה חודשים גם לי יהיה ילד וטיי הוא האבא שלו" הסברתי לה "יאאא איזה כיף לו, רגע אבל אמא אמרה שהוא בשמיים אז איך הוא יהיה אבא שלו?" עלמה הסבירה מה עובר לה בראש ושברה את ליבי "הוא ישמור עלי ועל הילד מהשמים" אמרתי לה בקול שבור "אני גם ישמור עליו, כמו ששון ולי שומרים עלי לפעמים" היא הוסיפה "מתי שתרצי" עניתי לה "אנוש את יכולה לבוא לרגע?" לירון ביקשה והלכנו הצידה "אני רוצה שתדעי שאנחנו באמת תמיד פה בשבילך ואני רוצה שתקחי את זה" היא אמרה והגישה לי צ'ק על סכום של 10,000 שקלים "לא לא לא אני לא לוקחת את זה" אמרתי לה והשתי אותו בחזרה אך היא לא לקחה אותו "בבקשה, את יודעת שאם לא היינו יכולים לא הייתי מציעה את זה, את סוחבת בבטן חלק מהבן שלי, את שימחת אותו עד השניה האחרונה, בבקשה תקחי את זה ותדאגי לילד כמו שאני יודעת שרק את יכולה, את תהיי אמא מדהימה וברור שנעזור במה שצריך אבל בתור התחלה תתחילי את הדרך החדשה הזו בדרך מעט קלה יותר" "אני כנראה לעולם לא אצליח להודות או להחזיר טובה כזו גדולה" אמרתי "זה שהיה לו טוב איתך עד נשימתו האחרונה, זה פשוט הכל בשבילי" היא הוסיפה והתחבקנו.