Trust

Trust -פרק 1

תמיד הייתי אאוטסיידרית,תמיד שנאו אותי.

ולמה? כי הייתי פשוט נראת חריגה. היה לי מבנה גוף של גיטרה- פלג הגוף העליון היה לגמרי צר(למעט החזה שלי שאגב,היה גדול) המותניים שלי היו צרות.. ואז?בום! התחת והירכיים הענקיים שלי הרסו הכל.

היה לי מבנה גוף שאמא שלי תמיד אמרה לי שכולן היו בורגות בשביל לקבל,אבל אני פשוט רציתי להיות שטוחה. לא רק בגלל שספגתי את המבטים המטרידים מהילדים בבית הספר- אלה גם בגלל שזה עבר לאלימות מילולית ופיזית..איומים,הטרדות בכל מיני סוגים.. אני שונאת את עצמי.

"היי " אמא חייכה אלי,חייכתי חיוך קטן "בוקר טוב סאנשיין" היא הפריחה אלי נשיקה,מסימת לבשל את אחרון הפנקייקים. היא הגישה לי 4 פנקייקים אחד על השני,עם סירופ שוקולד ותותים,הנהנתי לעברה בהכרת תודה ולקחתי את הצלחת בזהירות

"הוא בעבודה ילדה יפה שלי" היא נשקה את המצח,עונה על השאלה שהתרוצצה במוחי,הבעת פני לבשה הבנה,צל של חיוך עלה על פני והמשכתי לאכול בביסים קטנים את הפנקייקים

"ברוקלין" היא נאנחה,הרמתי אליה את מבטי "אהיה בסדר חמודה" העיניים שלה דואגות ,אני מהנהנת הנהון קטן, נעמדת ולוקחת את תיק הצד הדהוי שלי איתי. הוא היה עשוי בד(גם הרצועה שלו הייתה עשויה בד) בצבע זית,דהוי.

הייתי לבושה בחולצת בית ספר שחורה,עם צווארון וי קטן,סווטצ'ר ארוך בצבע ירוק זית,זהה לתיק-רק שלא היה דהוי, לבשתי ג'ינס שנצמד אלי, בצבע כחול משופשוף,הסווטצ'ר כיסה את התחת שלי ,תליתי על הכתף שלי את התיק והתחלתי ללכת ברגל,ראשי מושפל למטה,שערי מסתיר את פני. שקעתי במחשבות בזמן שאני בוהה בשרוכים הקשורים בפפיון של נעל האולסטר השחורה הגבוהה שנעלי.

נתקלתי במישהו ונרתעתי לאחור

"תסתכלי לאן את הולכת בייבי" עמד מולי נער עם עיניים חומות,שיערו היה מעורב בצבעים שנעו בין חום לצבע קש. הנהנתי וניסיתי לעקוף אותו כדי להמשיך לבית הספר,הוא תפס את ידי ובתנופה,הושלכתי לאחור ,גופי נפגש במשהו קשה,סובבתי את ראשי בבהלה,מסתכלת למעלה - הנער בעל העיניים הכחולות ורעמה שחורה שהסתדרה כמעט כמו כתר על ראשו - הסתכל עלי מלמעלה בחיוך זומם,השפלתי את מבטי והוא שם את ידיו על כתפי "עזבו אותה ח'ברה" הוא אמר באגביות,ארבעת זוגות הרגליים השתהו לשניה לפני שמיהרו להיעלם. חיברתי את גבותי,מבולבלת,הוא סובב אותי אליו לאט עד שיכלתי לראות את החולצה השחורה שלו ואת שקט העור החום השחוק מעליה. זה היה נראה די טוב משום מה. אלגנטי וכוחני. שילוב מוזר ומסתורי שכזה.

"מה שמך האני?" הוא הרים את פני אליו "ברוקלין" צייצתי משפילה שוב את מבטי "בואי נקח אותך ל...לאן את הולכת?" הוא החזיק בשורש כף היד שלי "אני יכולה ללכת" צייצתי בשקט ניסיתי למשוך את ידי והנסיון נכשל "קדימה בייב" האחיזה שלו התחזקה. עם זאת- זה עדין לא מספיק כאב בשביל להיות כואב. "אני לא רוצה,בבקשה"לחשתי רעדתי מפחד. תמיד פחדתי מאנשים..אני פוחדת לדבר איתם,לפגוש במבט שלהם או אפילו ליצור איתם כל סוג של מגע. אפילו על אמא שלי קשה לי להסתכל,קשה לי לחבק אותה.. והמעט שהצלחתי לתת לה הוא נשיקה במצח. אנשים תמיד היו שיפוטיים מאוד לגבי..אפילו במשפחה שלי תמיד ביקרו אותי. הייתי שקטנה מידי והתלבשתי בצורה לא נשית והמזל שלי הוא שאני מתאפרת אחרת הם שיו מתחילים לתהות אם אני מאומצת.

"תפסיקי לרעוד ברוקלין" הוא אמר בקול צרוד ששידר צמרמורת לעמוד השדרה שלי "אני לא הולך לבצע בך את זממי" הוא חייך ,רוכן כך ששפתיו צמודות לאוזן שלי "עדין" הוא נישק נקודה קרובה לאוזן שלי ואני נרתעתי "בואי" הוא ביקש "לא" נדתי בראשי "אני אלך ברגל" אמרתי מסתובבת "אז אני אלווה אותך" הוא הרים את גבתו והבעת פניו הוכיחה בבירור כמה הוא אוהב להתגרות בי "בבקשה תניח לי לנפשי" מלמלתי,הוא קימט את מצחו "את לא יודעת מי אני,נכון?" הבעת פניו נהפכה למשועשעת בין רגע נדתי בראשי

"טאן דילר" עיני נפערו באימה,הלסת שלי נשמטה והוא לקח צעד קדימה..נרתעתי שוב,מסתובבת ורצה הרחק ממנו. טאן דילר היה הטרבלמייקר של העיר כולה. אפילו המשטרה והממשל היו כפופים לו מאחר ואבא שלו ניהל רשת מלונות,אירועי צדקות גדולים ותורמים ועמותו סעד לכל מיני שכבות אוכלוסיה..עם זאת. הוא לא היה אדם נחמד. לפי מה ששמעתי משיחות של ילדים הוא היה החלום של כל בחורה והסיוט של כל גבר. הוא היה קשוח,הוא הרג אנשים, הוא כפה את עצמו ועשה דברים נוראים ואף אחד פשוט לא דיבר. הוא נתן דברים כדי שיוכל לקבל תמורה בלי שאף אחד יוכל לדבר. ואם אנשים דברו? או שהם מצאו את עצמם מתחת לשכבה של עשרים סנטימטרים של אדמה או שכבר האנשים במדינה דאגו לדכא את הבלאגן. הרוב העריצו אותו. המשכתי במורד הרחוב והודתי לו בלב רק על דבר אחד. הוא גרם לי לאחר לשיעור הראשון ככה שלא הייתי צריכה להתמודד עם הילדים בכיתה