שבוע לאחר מכן,
כמו בכול בוקר, ראיון נתן לי מכות.
האמת, הן לא היו הכי כואבות ודי התרגלתי,
הייתי במקום שלא רציתי להיות בו ולא הייתי שייך אליו- ידעתי את זה, אז לא האשמתי אף אחד בזה לוץ מאת עצמי.
הגב שלי הוטח ללוקרים.
״מה קרה? למה אתה לא מזמר היום?״ ראיון הביט בי בגבה מורמת.
גיחכתי.
״וואו, הכבוד הוא לי, הוד מלכותו שואל לשלומי״ אני ציני ומריר היום.
״אז?״ הוא באמת חושב שאענה לו?
״ אז..מה?״ אני לא מבין לאן הוא חוטר.
״אתה לא מתכוון לענות על השאלה שלי?״ הוא שואל בטון קצת יותר קשה.
״מה הייתה השאלה?״ אני מקטין ראש ומעמיד פניי מטומטם.
״מון, לא מתאים לך לשחק את המטומטם״ ראיון מביט בי בחיוך.
״בכול מקרה, אם העניינים פה נעשים יותר מידי בשבילך אתה תמיד יכול לחזור לחור שממנו באת״ הוא מציע.
אני צוחק צחוק קצר.
״תאמין לי שאני לא רוצה להיות פה בדיוק כמו שאתה לא רוצה אותי פה״ אני מודה בתבוסה.
הוא מרצין.
״אז למה אתה פה?״ הוא מרים גבה.
אין לי סבלנות.
״אתה מתכוון להרביץ לי או להמשיך לשאול אותי דברים כאילו אכפת לך?״ אני קצר רוח היום.
הוא מגחך,
״זה הפאטיש המיני שלך או מה שהוא?״ הוא שואל בהומור ,
אני נושם עמוק.
״לא,
זה פשוט אני- רוצה להגיע לעניין ולסיים איתו, יש לי עוד דברים לעשות חוץ מלקבל מימך מכות״ אני אומר במרירות,
כמעט כועס על הצורה בה הוא מרשה לעצמו לדבר אליי.
הוא מרפה ממני
״אתה יכול ללכת״ הוא אומר ברוגע ואני לוקח את התיק שלי והולך לכיתה, מתיישב ומנסה לעשות שיעורים לפני שהמורה תיכנס.
אני כמעט מסיים כשמי שהוא זורק עלי ספר לגב.
אני מתעלם.
אבל במהלך השיעור זורקים עליי ניירות, מילים.. ואני מבין שאני צריך להתרגל גם לזה-
אז אני עושה מה שאני הכי טוב בו ומתעלם מהכול, קשוב למורה.
אני כותב כל מה שצריך ומשתדל לא להוציא שום קול גם כשזורקים עליי עוד ספר, הפעם לראש שלי- שגם ככה כואב מהאגרופים של ראיון האדיוט הזה.
אני מתוסכל ועצבני ואין לי כוח לחיות.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
