בבוקר שאחרי, ראיון מגיע משום מקום ובוחן את פני בעיניים כאובות.
״מה אתה רוצה?״ אני שואל אותו בטון נמוך, תוקפני.
הוא מחייך, מבריש את שיערי מפניי ונאנח.
״אני הולך להפסיק את זה ברגע.. רוצה לראות?״ ראיון מחייך אלי, מתכוון לכאבים שלי?
לנפיחות?
מה זאת אומרת ׳להפסיק את זה׳.
ואז הוא רוכן אליי ומנשק אותי בעדינות.
ואני כל כך בהלם שאני לא מצליח להגיב..
הוא מנשק אותי מול כולם ואני עומד כמו טיפש, קפוא ויותר מידי מופתע בשביל להתרחק.
לוקח לי כמה רגעים להבין מה קורה.. כמה רגעים ארוכים..
ובסוף אני דוחף אותו ממני ומחטיף לו אגרוף לפרצוף.
מנגב את שפתיי בגועל ועומד להחטיף לו עוד אחד כשהוא תופס את זרועי בחיוך.
״אתה שלי עכשיו״ הוא מנשק אותי שוב לרגע, אוחז בידי ומושך אותי אחריו לנגד התלמידים מוכי התדהמה.
אנחנו מגיעים לחדר מבודד כשהוא מרפה מידי ומסתובב אליי.
״לא הייתי ברור כשאמרתי שאני מתעב אותך?״ ירקתי אליו בטון ארסי.
אבל הוא חייך בתשובה,
״היית ברור מאוד, אבל כדי שלא תקבל אפילו מכה אחת קטנה, הייתי חייב שידעו מה אתה בשבילי״ הוא אומר ברוגע, מתיישב בנינוחות על כיסא ליד היציאה ומבקש שאשב.
אבל ברור שאני לא לוקח את ההצעה.
״ ומה בדיוק הם יבינו ממה שעשית? מה אני בעצם בשבילך? ולמה היית חייב לעשות את זה? יכולת להשתמש בפה שלך״ אני אומר בכעס.
״השתמשתי בפה שלי״ הוא אומר ברוגע, מחייך.
ואני מגלגל עיניים למשמע ההתחכמות שלו.
שתי שניות מלהחטיף לו שוב.
״עכשיו ברצינות,מון, אני צריך שתשב, בוא נדבר ״ הוא מבקש ממני, יושב כולו נינוח ורגוע על הכיסא שלו בחליפה שחורה של גוצ׳י עם נעליים מנוחשות ויקרות, נראה כאילו יצא מאיזה מגזין ובכלל מנסה להיות הפסיכולוג שלי.
״אין לי על מה לדבר איתך״ אני בועט בכיסא שהציע לי ומנסה לעבור אותו ולצאת מהחדר.
במקום זה, הוא תופס אותי במותני מחזיק בי, קם מהכיסא שלו.
אני מנסה לדחוף אותו אבל הוא לא זז.
וזה הופך למאבק שלי להשתחרר מהאחיזה שלו.
זה בטוח נראה מצחיק,
״תקשיב לי״ הוא מבקש ואני ממשיך להתנגד, מנסה לצאת מהאחיזה שלו בכול דרך.
״מון, תקשיב לי״ הוא מנער אותי בנסיון להשיג את תשומת ליבי, אבל אני עדין נאבק.
אז הוא מרים אותי מהרצפה, הולך כמה צעדים ומניח אותי על הספה שם, מתיישב מעליי ותופס את ידיי, מחזיק אותן משורש כף היד באחת מידיו הגדולות, מעל לראשי, בעוד שאני ממשיך להתנגד אבל מבין שאני לוזר חלש שלא יצליח גם בעוד מליון שנה לנצח אותו.
אז אני מביט בו בעצבים,
נכנע לו ומקשיב.
״אני לא מתכוון להכריח אותך לעשות כל דבר שהוא..
אני רק רוצה שתיתן לי עוד הזדמנות שניה ואחרונה להראות לך שאני יודע שטעיתי ואני מתחרט.
אם לא תרצה אותי אחרי שאעשה את הטוב ביותר שלי, אני אבין.
אבל אל תפסול אותי לגמרי, לא עכשיו.
לא הספקתי לפצות אותך על הכול עדין..
תן לי לנסות ולהוכיח לך שאני יותר ממה שאתה חושב עליי, אני מבטיח שאני אעשה הכול בשבילך״ הוא מתחנן, הנימה שלו רכה והעיניים שלו מביטות בי בכאב.
״למה? למה שתעשה את זה? איך נפלה עליך ההבנה שאתה מת עליי פתאום..״ אני לא מצליח להמשיך את שטף השאלות שלי כי הוא קוטע אותי.
״ראיתי את הבחורה שנישקה אותך- רק מלהסתכל עליך עם אדם אחר- לדעת שאתה יכול לחיות בלעדי ולמצוא לעצמך מי שהוא אחר שתאהב יותר.. זה עשה לי טריגר, הבנתי רק באותו הרגע כמה טעיתי..
ומה באמת רציתי מימך״ הוא מסביר בכנות, הטון שלו רך והוא לוכד את מבטי.
ומשום מה, אני לא יכול להטיל ספק בוידוי הזה.
———
כמו שאמרתי,
אני אעשה מיני מרתון של שלוש פרקים.
כל פעם שיהיה עשרים תגובות על פרק, וחמישים הצבעות-
אני מעלה עוד.
ספציפית לפרק 22 ויתרתי על עשרים תגובות כדי להראות שאני עומדת במילה שלי.. אז אני מקווה שנצליח ושלא תפסתי תחת עם בקשה מוגזמת😅😅😅
בהצלחה לנו🥳🥳
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
