כשאני בא ביום הבא לכיתה, השולחן שלי מלא בכיתובים של קללות, איחולים למותי, והכיסא שלי לא נמצא.
אז אני נאנח,
לא יודע מה לעשות,
פשוט עומד שם וחושב על פתרון.
בסוף אני חושב שיש מספיק זמן ללכת ולחפש את הכיסא המזויין,
אז אני הולך ומחפש,
יורד במדרגות למרתף בית הספר כשאני שם לב לספרים שלי מקומטים ומושחטים על הרצפה.
אני צוחק במרירות,
זה עד שהכיסא שלי נופל מהשמיים ופוגע לי בגב, משתק אותי לרצפה.
אני נאנח,
שוכב על בטני לכמה דקות על הרצפה, עוצר את הדמעות.
ואחרי שאני מתאושש כמה שאני יכול ,אני קם,
מתיישר למרות הקושי ומעסה את הגב עד כמה שאני יכול להגיע,
לוקח איתי את הכיסא והספרים והולך לכיתה.
גם הכיסא שלי מלא בכיתובים, ואני בודק שהוא לא דביק או ממולכד איך שהוא לפני שאני יושב ומחכה לתחילת השיעור.
התלמידים ממשיכים לזרוק עליי דברים,
וגם כשהמורה נכנסת, היא שמה לב למצב שלי אבל לא עושה כלום כדי לעזור.
אני מניח שזה ככה.
זאת ההתנהלות למי שמשפיל את המפגר הזה.
אני נאנח,
מכיל את כל ההתנהלות בלי להוציא מילה או להזיל דמעה,
יודע שזה לא יעזור.
אני לא שואל למה,
אני לא טורח להגן על עצמי.
אני גם ככה דפוק מבפנים, וזה שהם רק מחמירים את מה שאני מרגיש גורם לי להיות יותר עצבני ומופנם.
אני מבין שזאת התוצאה.. ה״עונש״.. על הדיבור שלי לריאון.. שהוא ה..מנהיג שלהם? או שאולי זה סתם כי הוא עשיר? או כי אחותו מנהלת בית הספר?
לא יודע, בכול מקרה,
אנשים פשוט נגררים אחריו לדבר הזה ואני מבין.
אני לא בדיוק מעוניין לדעת למה התלמידים מתנהגים כאילו השלישיה הזאת,
במיוחד ראיון,
הם סוג של בני מלוכה קדושים שאסור לזלזל בהם.
אלו רק שלושה ילדים שעוברים את גיל ההתבגרות ולא יודעים להביע את עצמם כמו שצריך.
מה קרה?
על מה המהומה?
למה כולם הולכים אחריהם כמו עדר?
זה גם די מצחיק שאני לא יודע את שמות של השניים האחרים.. נכון?
הם כל כך חשובים- ממש זאבים גדולים ורעים ועדין בעיניי נחשבים כלום.
גם ראיון הוא כלום בעיניי, הוא ילד עם חסכים באהבה שחושב שהעולם חייב לו על הכאב המינימלי שעבר.
ככה זה, עשירים כמוהם חושבים שהבעיות שלהם הם הדברים הכי חשובים ומסובכים.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
