The Lion's Den ( Hebrew )

26

״איפה אנחנו?״ אני שואל את ראיון בבלבול,
מביט סביב כשאנחנו עוצרים מול מבנה גדול ומפואר שנראה יוקרתי ורחוק מהליגה שלי אם להיות כנה.

״הבית שלי״ הוא אומר ברוגע, אוחז בכף ידי ומושך אותי פנימה.

אני עדין בשוק כשאנחנו נכנסים פנימה.
לוקח לי זמן לעכל את המראות- אנחנו מגיעים לסלון רחב ידיים שנראה יוקרתי ופלצני ואני מתחיל להרגיש לא בנוח.

״שב״ הוא מבקש ממני ואני מתיישב לידו, מביט סביב בבלבול.

ואז אני נזכר במילים של טומי על המשפחה של ראיון ועל כמה שהם נחשבים ועשירים ומבין את סדר הגודל.

המחשבות שלי נקטעות כשהוא לוקח את כף ידי השמאלית בין שתי כפות ידיו ולוכד את מבטי.
״אני יודע שהייתי אלים,מרושע ומפונק..
אני רוצה להתנצל בפניך וגם להבהיר איתך הכול״ ראיון מלטף את ידי כשהוא מדבר, מניח עליה נשיקה.
״אני מצטער על כל מה שעשיתי לך, על כל הכאב שגרמתי לך..
אני רוצה שתדע שמעולם לא ידעתי על מה ששאר התלמידים עשו לך, מעולם לא ביקשתי מאף אחד לעשות בשבילי שום דבר..
אני מניח שזאת תרבות שנוצרה פה- שאנשים שמבוטלים אצלי מבוטלים גם אצל כל האחרים..
אבל אני לוקח אחריות על הכול ואני רוצה לבקש מימך סליחה, מון״ הוא אומר בקול עמוק, רגוע, מביט בי בכנות.

אני מסתכל עליו בשאלה.

״ועכשיו לגבי הוידוי שלי..״ הוא נעצר לרגע ואני מחכה שיספר לי שהכול היה בדיחה.
״זה ישמע מופרח, אבל.. אני מודה שמהרגע הראשון שהעיניים שלנו נפגשו..הייתה לי הרגשה מוזרה כזאת בחזה..
כשדיברת, לא יכולתי שלא לחבב אותך..
הקאמבקים שלך היו כול כך עוקצניים שלפעמים הייתי נשאר ער וחושב עליהם מרוב שהם היו כל כך חכמים ומתחכמים.
הערצתי אותך גם כשנתתי לך מכות- וידעתי שאתה שונה..
אבל ברגע שהתחלת להמעיט בדיבור,
פתאום הבנתי שאני כועס.. אבל לא ידעתי למה.
הייתי כל כך מתוסכל לשמוע אותך חותך אותי וחשבתי בהתחלה שזה בגלל שהאגו שלי היה גדול.
אבל כשעשית את זה כמה פעמים נוספות, הבנתי פתאום שזה הרגיש אישי והכאיב לי.
התחלתי להתעניין בך, להתיישב קרוב אליך בארוחות רק כדי שאוכל להסתכל עלייך..
אפילו נגשתי אליך והלכתי לחדר שלך כדי להבין מה נסגר איתי.

גם הימים שלא הייתי פה היו ימים שלקחתי בשביל לנסות ולהבין את עצמי..

וכשראיתי את הבחורה הזאת מושכת אותך ומנשקת אותך..
הלב שלי פתאום נשבר.
זה עשה לי טריגר שהכאיב לי כול כך.. שלא יכולתי יותר להחזיק את כל מה שאגרתי והבנתי באותו רגע-
ולקחתי אותך משם...״ ראיון מדבר בכנות שאני מעריך, הוא נראה מלא בחרטה והעיניים שלו לא זזות משלי.

מה שהוא בו מאוד מסקרן בעיניי, אבל אני לא אגיד את זה בקול.

״אני מצטער, מצטער על הכול.
טעיתי.
הכאבתי לך כי הייתי מבולבל והתנהגתי כמו טיפש ואני מצטער ורוצה להראות לך כמה אני באמת מחבב אותך ומעריך אותך..

התחלנו ברגל שמאל,
אני אשמח אם תתן לי לתקן את זה״ הוא אוחז בידי חזק,
מביט בי בתקווה ואני מהנהן בבלבול.

———-
לאור הביקוש, אני מוסיפה עוד שני פרקי בונוס רק כי יש כבר המון פרקים כתובים ואני יכולה.

בואו נראה לאן אתן יכולות להגיע בתגובות ובהצבעות !
ותודה לכן על התמיכה..

בכל מקרה, אני לא אהיה מניאקית -
אז כמו אתמול-
50 הצבעות, עשרים תגובות ותקבלו עוד פרק אחרון בונוס 💗💗