בימים האחרונים באמת לא דיברתי חזרה אליו,
וזה הפך אותו למתוסכל משום מה.
״אין לך שום דבר חכם להגיד, ילדון?״ הוא מחזיק בפניי בחוזקה, מבטנו נפגשים ואני פולט צחקוק,
מוריד את ידיו מפניי ולוקח את התיק שלי,
בורח.
האמת היא, שאני בן אדם שלא חוסך במילים- שאומר מה שעל ליבו בלי שום רסן.
וקשה לי לא לדבר חזרה,
אבל אני יודע שאני חייב כדי שלא ירגיש צורך לפנות אליי בשום מקום או סיטואציה מעבר לזאת שהיית בה לפני כמה רגעים והיא בלתי נמנעת.
בהמשך היום אני הולך לטומי במסדרון לפני שזורקים עליי ביצים.
אלוהים יודע מאיפה הם השיגו אותם.
ואני יודע שאצטרך לפספס שיעור וללכת להתנקות.
אני פשוט עומד שם ומחכה שיסיימו עם הביצים, אבל עד שהם מסיימים, נשפך עלי שמן וקמח, ואם זה לא מספיק אני מחליק ונופל כמה פעמים.
אני עייף ובקושי מגיע לחדר שלי.
ובסוף מחליט להישאר בחדר במהלך היום ולשחק בפלאפון.
טומי בא לבקר,
אבל לצערי רק לזמן קצר.
הוא שואל מה שלומי ואם הכול בסדר ונראה ממהר, אז אני אומר לו שהכול בסדר נותן לו ללכת.
מאוחר יותר-
אחרי עוד מקלחת, שבה סוף סוף יוצא לי הריח של הביצים מהגוף והשיער-
אני לובש טרנינג פשוט בצבע אפור וכפכפים ויוצא לחדר האוכל, תופס פינה לבד עם הפלאפון שלי ונהנה מהשקט.
במפתיע, אבל אף אחד לא פונה ומציק ואני מניח שבחרתי מקום טוב.
לוקח לי זמן להבין שיושבים לידי.
וכשאני מבין את זה, אני משתדל להתעלם,
אבל זה די קשה כששני הציקלופים של ראיון מחכים שאתייחס אליהם.
אז אני נאנח, מניח את הפלאפון והמזלג בכעס על השולחן ומביט בהם בעצבים.
״מה?״ אני אומר בתוקפנות והן נראים מופתעים.
״לא היית היום בשום מקום, ראיון חיפש אותך״ אחד מהם אומר ברוגע, נשען בנינוחות על המושב.
החדר אוכל בנוי ממושבים יוקרתיים, ספות מרופדות או כיסאות מרופדים- תלוי איפה אתה יושב.
אני וטומי תמיד יושבים פה- בספות בסוף החדר- צמחים גבוהים מסתירים אותנו וככה אנחנו כמה שפחות נראים.
״לא הספיק לו הזובור שעשו עליי?״ אני שואל בשיעמום, חוזר לאוכל ולפלאפון באדישות.
״זובור?״ השני שואל ואני מהנהן, לא בדיוק מקשיב וממוקד.
יש שקט ארוך לפני שהם מדברים שוב.
״אגב, אני רון״ זה שיושב לידי אומר, מושיט יד שאני לוחץ בקצרה, לא באמת נותן להם תשומת לב.
״ואני מורגן״ זה שמולי לוחץ את ידי גם כן.
אני מהנהן בחוסר התעניינות.
״זה די מוזר שאתם מציגים את עצמכם בנימוס לילד שאתם אמורים להיות אליו ביריונים״ אני מביט בהם לרגע ואז ממביט לקרוא דברים בפלאפון.
״ זה די מוזר שאתה מרגיש בנוח להתחצף אלינו למרות שאתה מקבל מאיתנו מכות. במיוחד מראיון.
אבל היי, אנחנו לא שופטים אותך, אז אל תשפוט אותנו״ מורגן עונה בחזרה בחיוך, ושניהם פורעים את שיערי קצת לפני שהם קמים ונעלמים להם.
אני מגלגל עיניים בעייפות.
איזה אנשים מוזרים.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Roman d'amourראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
