שבוע שאחרי, שעבר מהר מידי, לא יצאתי מהחדר כמעט.
מדי פעם יצאתי ולקחתי אוכל, אבל אכלתי בחדר, לא רוצה להתמודד עם אף אחד בחוץ.
וכשהדלת נפתחה, התיישבתי במיטה בצמוד לפינה של החדר, מכוסה בשמיכה עם מבט מושפל.
"מון?" הייתי מופתע לשמוע את הקול של אבא שלי, אבל לא הרמתי מבט, מכווץ את מצחי בבלבול ומחבק את עצמי, לא רוצה לראות אותו או לדבר איתו.
"אמרו לי שאתה מרגיש לא טוב כבר כמה ימים.. אתה נראה לא טוב"אבא שלי מתיישב על המיטה שלי ואני מתכווץ עוד אחורה, עד כמה שאפשר, לא מסתכל עליו בכלל.
"מון.." הוא נאנח ואני שותק.
"אני יודע שהפעם האחרונה שהייתי פה הייתה אסון.. אבל בוא נדבר, אני לא מבין למה אתה ממשיך ככה.." אבא שלי מביט בי, מצפה כנראה שאדבר איתו על הרגשות שלי, אבל אני לא קונה את זה.
"אחרי שזרקת אותי לפה לבד, אל תבוא ותנסה להבין אותי.. לא אכפת לך ממני, הבהרת את זה לפני הרבה זמן" אני מדבר בטון מכובה, עדין לא מביט באבא שלי, שאני יכול להרגיש שמביט בי ומחפש את המבט שלי.
"אני יודע שלא רצית להיות פה מון.. אבל זה לא כי לא ראיתי בך הבן שלי או כי אני לא אוהב אותך.. אני לא חושב שיש הורה שלא אוהב את הילדים שלו..
פשוט רציתי שתהיה במקום שיש בו מסגרת, הסחת דעת.. מה שהוא שאני עדין חושב שיכול לתת לך הרבה יתרונות כדי שתעבור את התקופה הקשה שיש ביננו..
אבל נראה לי שאתה לא מסתדר פה, וזה כבר מה שהוא אחר.." הוא אומר בצביעות, אבל אין לי אנרגיה לצחוק או להחזיר איזו עקיצה כמו פעם..
אני בוהה בשמיכה שלי, משחק בה באצבעותי.
"לא אכפת לך.. תלך מפה" אני לא רוצה להמשיך שיחה איתו.. אני עייף.
"מון.. אולי תדבר כמו אדם בוגר פעם אחת.. בוא וננסה למצוא פיתרון.
אתה לא יכול לדחוף אותי גם כשאני מנסה להתנצל..." אבא שלי אומר בנימה מפייסת, אבל אני יודע שהוא מתנשא. זה לא מעשה של אדיבות.
"להתנצל?" אני ממלמל...
"לא שמעתי ממך סליחה מאז שנכנסת.. איזו מין התנצלות זאת?" אני אומר בקול חלול.
"להתנצל? פיתרון?
לא היה לך אכפת גם אם הייתי מת.
אתה רק רוצה שמי שהוא אחר יקח עלי אחריות כדי שאתה לא תצטרך.
אם היה לך כל כך אכפת היית יודע שמאז שנכנסתי לפה עד הנקודה שכמעט עזבתי, הייתי דייר קבע במרפאה של הפנימיה.
היו מרביצים לי כל בוקר, זרקו עלי שולחן מגובה של מטר וחצי לגב, השפילו אותי, קראו לי בשמות וניסו לעשות הכול כדי להיפטר ממני" אין לי כוח להישמע אפילו כאילו אני כועס.. אני לא רוצה להוסיף לעצמי שום דבר.
"אם היה לך כל כך אכפת.. איפה הסליחה שלך, ואיפה האכפתיות שלך? היית צריך שזר יצעק לך את האמת בפרצוף בשביל להרגיש בושה?
לא הספיק לך כשאמרתי לך מה אני מרגיש אז.. כשעוד יכלת באמת לתקן בינינו מה שהוא?" אני רוצה לבכות, אבל אין לי דמעות. אני עייף ורוצה שהוא ילך.
"על מה אתה..מה?"מון.." אבא שלי נשמע מבולבל.. אבל אני נאנח, נשכב במיטה עם הגב אליו ומסרב להמשיך לתקשר איתו.
"לך, תחזור להתעלם ממני ותן לי להישאר במקום הזה עד שאצטרך לצאת ממנו.
כשאני אשתחרר, אתה לא תראה אותי יותר לעולם. אני אחיה חיים משל עצמי ולא חפש ממך תמיכה.
רק תלך. אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע אותך.
אל תבוא לפה שוב" אני מבקש בקול עייף, מובס.
"אני רוצה לעזור לך מון.. תגיד לי מה אתה רוצה שאעשה?" אבא שלי מרכך את הטון שלו עוד, אבל אני לא רוצה ממנו שום דבר.
"אמרתי לך כבר פעם אחת.
אני רוצה שתחזור לאיזור הנוחות שלך, ואל תחזור בשבילי יותר. אני רוצה שתצא מהחיים שלי כמו שעשית מצוין עד עכשיו" אני מדבר בשקט, בקול חדגוני, נשכב על הבטן ומנסה להירדם, מתעלם ממנו כשהוא שואל אותי שאלות ומנסה לדבר אליי שוב..
ובסוף, אחרי זמן מה, מרגיש איך הוא קם ויוצא מהחדר בשקט.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
