נ.מ של מון
ביום רביעי, הייתי לבד בחדר, מאזין למוזיקה באוזניות וחושב על דרכים לצאת מפה.
אבל באמצע שיר שאני אוהב, נכנסה לי שיחה ממספר חסום.
ואני הסתקרנתי ועניתי.
המהמתי בשאלה.
״תצא, בוא נדבר בחצר ליד המגורים שלך לכמה רגעים״ ראיון מבקש, מנתק מיד לאחר מכן ואני נותר מבולבל, מביט על צג הפלאפון ומהסס.
מוזר לשמוע את הקול שלו אחרי כל כל הרבה זמן..
אני נאנח, יודע שלא אוכל להתחמק לתמיד מהמפגש איתו.
אז אני שם קפוצון חם עליי ויוצא בנעליי בית החוצה, מביט מסביב בשקט ונהנה מהדממה ומהקור של הלילה.
זה מחזיק ככה רק לדקה-
אני מרגיש שמחבקים אותי ממאחור ונשאר קפוא.
״היה לך קשה?אכלת? אתה מרגיש טוב?״ הוא לוחש בקול כואב לאוזן שלי ואני נשאר המום, משפיל ראש.
נחמד לשמוע את הדאגה הזאת גם אם זה לא מההורים שלי.. זה מרגיש כאילו למי שהוא אכפת.. זה מחמם לי את הלב.
אני מסתובב ומביט בבחור שמתיישר ומרים אליי מבט עצוב.
״איך אתה מרגיש מאז החזרה? אתה מסתדר?״ ראיון שואל במלמול ואני מביט בפניו בשתיקה, לא בטוח.
״זה משנה?״ אני שואל בתבוסה, מרגיש שהפסדתי, משפיל את ראשי.
״זה משנה לי. דאגתי לך מאוד״ ראיון כנה, זה גורם לי להרים אליו מבט ולבחון אותו, להעריך את הצד הזה בו בלי שידע.
״אני אעלם שוב בעוד כמה שבועות, אני לא אהיה פה עד לסיום הלימודים... אז אל תפתח רגשות שווא״ אני מודיע לו,
יודע שאני מניאק.
אני יודע מה הרגשות שלו אליי, אני יודע שהוא מחבב אותי.. אבל זה לא ילך.
״ואולי אני צריך לברוח איתך פעם הבאה?״ ראיון שואל ואני מקמט מצח בבלבול.
״אני אוהב אותך״ הוא לוחש ואני מתאבן.
״אני לא רוצה שתסבול״ הוא מתוודה ומבטנו נפגשים וננעלים.
אנחנו מביטים זה בזה זמן ארוך לפני שהוא רוכן ומנשק אותי, מחבק אותי אליו ומכניס אותי לתוך המעיל הגדול שלו, מחמם אותי בחיבוק.
אני מופתע, משתף פעולה בבלבול ומנשק אותו חזרה.
ידי עולות לפניו בזמן ששלו סביב גופי.
וזה גורם לי להיות עצוב.
כי אני רואה כמה חום וחיבה הוא מנסה לבטא לתוך הנשיקה.
אני מרחיק את פניי, קוטע את הנשיקה ומוריד את ידי מפניו, שוב פוגש במבטו.
״אתה יכול להישאר.. אני אהיה הבית שלך״ ראיון אומר ואני מביט בו בזמן שהכאב מתפשט מליבי לכל עבר, גורם לי לפרוץ בבכי כשאני עדין מביט היישר לעיניו, אבל אני משפיל את עיניי מיד, נשען על חזו עם ראשי ובוכה.
מתנחם בחיבוק שלו משום מה ומרגיש בטוח יותר ממה שהרגשתי כבר הרבה זמן.
הבכי שלי ארוך, מתיש וכמעט ואין לו סוף.
אני אמנם לא משמיע קול, מאופק.
אבל הטפיחות של ראיון על גבי גורמות לי להרגיש כאילו הוא דוחף את כל הדמעות החוצה ממני.
הוא מרים אותי לבסוף,
אחרי שנשענתי עליו לזמן ארוך בדממה גם אחרי שהבכי נפסק , הוא מרים אותי אליו.
״אתה בא איתי.. אני לא יכול להשאיר אותך ככה לבד״ ראיון לוחש ואני מהנהן בעייפות, נשען לתוך המעיל שלו ומתחמם.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romansaראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
