״ וואו, אתה מחזיק יפה בלי לדבר..
למה לא חשבת לעשות את זה מלכתחילה?״ נראה שראיון יותר כועס מבדרך כלל היום-
בשבוע וחצי שלא דיברתי אליו הוא היה שקט וקצת מתוסכל, אבל כנראה שמה שהוא קרה היום.
אני מקבל אגרוף פנים, מוטח ללוקרים.
הוא מפיל אותי לרצפה ועולה מעליי, מתחיל להחטיף לי ברצף.
לפנים ולבטן ולגב- כל מקום שהוא יכול.
אני משתדל לא להוציא צלילים,
רק נשימות כבדות, נושך את לחיי מבפנים ומתאפק, לא פוגש במבטו.
״עכשיו אתה מתחיל לכבד אותי?״ הוא תופס ובפרצופי ומרים אותו קרוב לפניו, בוחן את פניי, מנסה לתפוס את מבטי למרות שאני מתחמק במיומנות.
״מה קרה? חתול נשך לך את הלשון? אתה לא יכול לדבר פתאום?״ הוא מטיח את ראשי ברצפה,
אני משתנק בהפתעה, מרים יד לראשי.
הוא תופס את שתי הידיים שלי מעל לראש שלי במקום, לא נותן לי לעסות את המקום ולראות אם פתחתי את הראש.
״לאן נעלמה החכמולוגיות שלך?״ הוא מביט בי בכעס.
אני מגלגל עיניים והוא צוחק, מרפה מידיי.
״הפה נסגר אבל אין דרך לעצור את החוצפה שלך.. המ?״ הוא מצליח ללכוד עיניי בסוף.
אנחנו מביטים זה בזה לזמן ארוך לפני שהוא פתאום מביט מטה, אל הבטן החשופה שלי שמקושטת בשלל צבעים של כאב.
אני מוריד את החולצה שלי שעלתה ומושך את עצמי רחוק ממנו, נעמד בקושי.
״מי אמר לך שאתה משוחרר?״ הוא תופס את רגלי, מפיל אותי לרצפה ותופס אותי לפני שאני פוגש ברצפה.
הזרועה שלו נכרכת סביב צווארי אבל היא לא לוחצת משום מה.
אולי הוא שחרר את הכעס.
״ למה אתה לא נוכח בקפיטריה בזמן האחרון?״ הוא שואל בכעס ואני נשאר שקט.
הוא מחכה בסבלנות זמן די ארוך לפני שהוא מהדק את זרועו קצת.
״תענה״ הוא מזהיר ואני נאנח.
״אני לא רעב, מה העניין הגדול?״ אני ממלמל בעייפות.
יש שקט לכמה רגעים.
״לאיפה אתה הולך?״ הוא שואל בעצבים ואני מגלגל עיניים באפיסת כוחות.
״מה אכפת לך״ אני שואל בכעס בחזרה.
וזה מה שגורם לו להדק עוד את זרועו סביב צווארי.
עכשיו קצת מחניק לי ואני נושם עמוק.
״אני יושב בחדר שלי או בחצר בחוץ״ אני עונה בתבוסה, לא נלחם בבלתי נמנע כנראה.
הוא מרפה את זרועו, מושיב אותי כנגד הלוקרים ומתיישב מולי.
״זה היה קשה?״ הוא שואל ואני מסרב לענות, משפיל את עיניי בעייפות ותופס את ראשי.
״סיימנו?״ אני שואל בקול קטן.
״לא״ הוא קובע ואני נאנח, מחכה לדבר הבא שיגיע.
אבל במקום זה הוא מנקה דם מפני ומביט בי במבט מוזר.
העיניים שלנו נפגשות וכמו תמיד, משום מה אנחנו מביטים זה בזה לזמן ארוך.
אין אי נוחות.. זה פשוט מרגיש טבעי.
והמבט שלו מתרכך..
רגע,
מה?
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
