The Lion's Den ( Hebrew )

64

אבא שלי יושב מול המנהל ואני עומד בכניסה מופתע.
"בוא מון, חוזרים הביתה.." אבא שלי מביט בחיוך קטן שגורם לי להתקשות.
"אני לא הולך איתך לשום מקום" אני אומר בטון קפוא.
"אחרי כל מה שקרה לך פה אתה עדין רוצה להישאר?" הוא מביט בי בזעזוע.
" אחרי כל מה שקרה בינינו אתה עדין חושב שאני אבוא איתך?" אני מביט בו בעיניים קרות.
הוא מביט בי בהפתעה.
"מון" הוא מזהיר.
"אני נשאר, אמרתי לך לא להתערב לי" אני הולך אבל הוא אוחז בי.

-----------

נ.מ של טומי

"מה לעזאזל?" טומי הביט בראיון שעמד לרגע קפוא בעצמו.
"הוא אמר לי שהוא אוהב אותי" ראיון מחייך אליי ואני רוצה לחייך חזרה.
"אתה בטוח?" אני מביט בו כשחיוכו גודל.
"הוא אמר לי שנמאס לו להעמיד פנים שהוא אדיש אליי.. חשבתי שזה בחיים לא יקרה. " ראיון נראה מאוהב, העיניים שלו רכות ונראה שהוא בענן התשיעי..
אז אני לצערי אהרוס את זה.
"אולי זה זמן טוב להגיד לך שאבא שלו בחדר המנהל.. אתה היחיד שיאשרו לו להיכנס לשם.. נראלי שמון בצרה" אני מביט במבט של ראיון משתנה.
"למה חיכית עם זה?" הוא מרים מעט את קולו ואני מתכווץ.
"לא ידעתי שמון שינה את דעתו..." אני ממלמל והוא נאנח.
"נדבר אחר כך"
הוא רץ במהירות לתוך המבנה ואני מהסס, לבסוף רץ אחריו עם הרגשה רעה.

---------------

נ.מ של מון

"בוא הנה" אבא שלי ניסה למשוך אותי מחוץ לחדר המנהל בכוח, בזמן שהמנהל מנסה להפריד בינינו.
הוא נתן לי בוקס לאף מולו ומאז מנסה לגרור אותי החוצה.
אני מדמם וכואב לי, אבל אני לא מוותר.

ואז מגיע ראיון, כמו איזה פרינס צ'ארמינג מחורבן שנכנס בינינו ומצליח להדוף את אבא שלי בלי מאמץ, מחביא אותי מאחוריו.
טומי בא מיד אחרי, נעמד לידי ומביט באבי בשנאה,מביט באפי בפרצוף מודאג.
הוא רץ לחדר המנהל ומביא טישו.. עוזר לי לעצור את הדימום בזמן שראיון ואבא שלי מביטים זה בזה.
"זוז ילד. אל תתערב" אבא שלי מנסה להגיע אליי אבל ראיון תופס את ידו ומביט בו בעקשנות.
"יש לך עשר דקות להתחפף לפני שתהיה בבעיה" ראיון מדבר בבטחון שאני לא מבין.
"אלה מה? " אבא שלי מתנשא כהרגלו בקודש.
"אלה אם אתה רוצה שהבן של ראש העיר, שזה במקרה אני, ידבר על הפעמיים שהגעת לכאן ועל הבלאגן והאלימות שאתה תמיד גורם.
מעבר לסה, יש מצלמות פה.." ראיון מצביע למצלמה מעל ראשו מצד שמאל.
"ויש גם אחת נסתרת בחדר המנהל" הוא רגוע.
אבא שלי מביט בו ואז בי.
"אל תסתכל עליו ככה, חבר שלי בוא לא שק החבטות שלך.
ואם כל כך קשה לך לקבל את הבן שלך, תשאיר לי אותו, אני אתן לא את האהבה שאתה לא מרשה לו לקבל" ראיון נשמע כל כך בטוח בעצמו וכנה שאני מתחיל לדמוע, מביט באחורי ראשו בהערכה בזמן שטומי מוחה את דמעותיי במבט עצוב.
"כשאני שם אותו פה.. הוא לא מרוצה, כשאני בא לקחת אותו.. הוא לא רוצה.. תמיד הפוך, כאילו בכוונה.. מה אתה מצפה שאעשה? אשאיר אותו לקבל מכות? אבדתי את אשתי ולא אוכל לאבד גם אותו.
אני חרא של אבא, אבל אני אוהב את הבן שלי, גם אם קשה לי להראות את זה" אבא שלו נראה מתוסכל, מביט בין שלושתינו ואז במנהל בחוסר אונים.
"למה שלא תעשה מה שביקש ממך ותסמוך עליו? אני יודע שעברו הרבה מים בנהר ביניכם... אולי כדאי דתקח צעד אחורה.
לבוא איתך.. הוא לא יבוא.
אז תכבד את זה ותפסיק לבוא ולפגוע בו.
בפעם האלרונה שעשית את זה, הוא ישב ובכה לבד בחדר שלו במשך שבוע בלי לאכול ולשתות... אני לא יכול להרשות לזה לקרות שוב, אדוני" ראיון נחרץ, מסתובב להביט בי ועיניו מתרככות, הוא אוחז בי וטומי נעמד מצידי השני, לוקחים אותי למרפאת הפנימיה.