אולם הנשפים היה נראה ממש כמו מועדון.
הוא היה חשוך וקצת מעושן.
לשלושת ״בני המלוכה״ היה חלק תחום משלהם עם בנות שישבו איפה שיכלו וכל השאר עמדו לאחר התיחום, ברחבה או בשולחנות מימול.
היתה גם עמדת די ג׳י גדולה ובמה שאני מנחש שהיא לקריין או מגיש שכנראה יעלה לספור לאחור.
אני מחייך, חושב שזה לא אמור להיות גרוע מידי.
וכשטומי מושך אותי לרחבה , אני נותן לו, זז בעצלנות ולא בדיוק מצטרף אליו לריקוד יותר קופצני ואינטנסיבי.
זה די מהנה בסך הכול-
השירים די נחמדים, במפתיע, אף אחד לא יושב בפינה ואין קליקות.
כולם רוקדים זה עם זה בלי גבולות ואני לא שונא את זה.
————————
כשהערב נמשך,
רצה אליי ילדה ובקשה ממני לקום בלחץ,
כשקמתי, היא תפסה בידי ורצה איתי לבמה-
ורק אז הבנתי שהספירה ממש עומדת להסתיים.
טומי הלך להתפנות ואני הייתי שקוע בפלאפון שלי, אז נבהלתי כשהיא באה אליי ועשיתי מה שאמרה לי מתוך בלבול.
ועכשיו עמדתי מולה כהרמקולים שצעקו לי ״אחת״ כנגד העורף והיא תפסה את פניי ונישקה אותי.
הייתי מופתע,
הידיים שלי היו באויר ולא ידעתי איפה לשים אותן ,
עיניי היו פקוחות מההלם.
עמדתי לדחוף אותה ממני כשהיא נדחפה ממני בכוח, האורות כבו לגמרי כשמשכו אותי החוצה מהאולם.
-
יותר מאוחר, באור העמום של הנורות בחוץ- אני מבין שזה ראיון,
מבולבל, אני מסתכל מסביב ולא מבין למה רצנו.
ולפני שאני מספיק לשאול מה שהוא, הוא דוחף אותי כנגד הקיר , מתנשם, בוחן אותי.
״ מה קרה?״ אני מבוהל, מביט למדדים ומעבר לכתפו בנסיון לראות אם יש שם מה שהוא.
מה שעוד יותר מבלבל אותי זה שהוא מחזיק בפני, ואגודליו מלטפים את לחיי בשונה מהפעמים הקודמות.
אני נותן לו מבט שואל, מבולבל.
״טעיתי, טעיתי כל פאקינג כך״ הוא אומר בין נשימות כבדות, נראה מתוסכל.
ואז הוא לוקח צעד אחורה, מסתובב ומחזיק בראש שלו, מביט לצדדים בתסכול.
אחר כך הוא בועט בקיר לידי ואני נבהל.
״למה אתה מתנהג ככה?״ אני שואל את ראיון בבהלה, לא מבין מה קורה סביבי כשהוא מתחיל להתנהג כמו מטורף.
הוא הולך הלוך ושוב לזמן ארוך, נראה טרוד..
ואני לא מבין למה אני פה.
״אני.. אני יכול ללכת..?״ אני שואל בקול קטן, מפוחד.
והוא מביט בי פתאום, כאילו נזכר שאני פה.
״לא, תישאר.
אני צריך שתישאר״ זה נשמע כמו בקשה.. לא כמו פקודה כמו בדרך כלל.
אני מבולבל, אבל נשאר במקומי.
ואז הוא חוזר ומחזיק את פניי בשתי ידיו, מביט היישר לתוך עיניי בחרטה.
״אני אפצה אותך על מה שעשיתי, הייתי מטומטם ועיוור״ הוא אומר בקול כבד, עצוב-
ויש לכמה רגעים שקט,
אני מבולבל, לא מבין מה השינוי הקיצוני בגישה שלו..
ואולי זה תרגיל?
המחשבות שלי משתתקות ברגע שהוא מושך אותי לחיבוק שלו-
מחבק אותי חזק אליו, עוטף אותי בזרועותיו הגדולות וראשו נח על שלי.
אני עומד שם עדיין קפוא ומבולבל, לא מצליח לחשוב, לא מחזיר לו חיבוק.
YOU ARE READING
The Lion's Den ( Hebrew )
Romanceראיון אוהב את הפה החצוף של הילד החדש בפנימייה שלו- מון. הוא רק לא מבין עד כמה, וצריך לקוות בשבילו שיבין מה הוא מרגיש- כי הזמן שלו אוזל.
