רק חֲבֵרִים

פרק 20 - נשף האביב

אביב, העונה האהובה עליי מגיל 5. בחיים אני לא אשכח את כל הפעמים שהלכנו ביחד עם המשפחה לקנות את גלידת הוניל האהובה עלינו, את הישיבות המשפחתיות בערב ליד השולחן כשאנחנו משחקים משחקי קופסא. הימים האלו חלפו ממזמן, ההרגשה הזאת חלפה ממזמן, אך האנשים.. האנשים ישארו איתי לתמיד.
הרשיתי לעצמי להתעורר בשעה 9:30 מאחר וקיבלנו יום חופש לקראת הנשף היום בערב. לא התרגשתי כלל, הרגשתי שהחוויות של השנה מעיקות עליי ולא נותנות לי הרבה סיבות לשמוח, החלטתי לנסות לשכוח מהם רק להיום ולתת לעצמי להנות.
נפגשתי עם הולי ואיימי בקניון המרכזי, החנויות היו ריקות מלבד כמה אנשים שחלפו על פנינו.
נכנסנו לחנות ׳school Promises׳, כל הנערות שהולכות לנשף נכנסות לשם ומחפשות את השמלה המושלמת, כולם השתעשעו מהשם של החנות, כי המילה prom היא התחלת המילה Promises, הם אהבו את עומק שם החנות, שבכל נשף יש הבטחות, שהגבר שרצית הבטיח לקחת אותך לנשף, שהאדם שאת אוהבת הבטיח להשאר איתך לנצח, הבטחה שהחברויות שנוצרות בתיכון ישארו איתנו לכל החיים.
אני לא יודעת אם אני באמת מאמינים שזה יקרה, דווקא הגבר שאני ירצה יקח אותי או שהאדם שאני אוהב ישאר איתי לנצח או שהחברויות שנוצרו בתיכון ישארו איתי לתמיד.
״השמלה הזאת תיראה עלייך מושלמת!״ הולי הצביעה לאיימי על שמלת התחרה האדומה שלידה. ״זאתי מהממת״ התלהבה איימי מהשמלה השחורה והפרחונית שמצאה. אני לא הייתי צריכה שהן יראו לי איזו שמלה כדאי לי ללבוש, כי כבר מצאתי את האחת. נכנסתי לתא המדידה ולבשתי את השמלה, נעמדתי מול המראה והתבוננתי בעצמי, הסתכלתי על אורכה של השמלה שמגיעה לי עד כפות הרגליים, על הכתפיות שעוטפות את צווארי ואת חגורת המשי שעוטפת את מותניי. אהבתי את זה, אהבתי את איך שהשמלה נראית עלי, אך עדיין הרגשתי חולשה.
יצאתי מתא ההלבשה עם חיוך קטן ומזויף על שפתיי, ופיהם של הולי איימי ומוכרת החנות היו פעורות. ״זה נראה מדהים״ חייכה המוכרת. ״את חייבת לרכוש אותה״ הצטרפה הולי. ״אין לי מילים״ איימי הניחה את כפות ידיה על פיה בהתפעלות.
קנינו את השמלות, כל הדרך איימי והולי דיברו על ההתרגשות לקראת הערב אך אני שתקתי. נפרדתי מהם לשלום כשהגענו לביתי והם נסעו.
הרהרתי בראשי האם לספר לאדם על כל מה שקרה לאלכס, האם לספר למישהו? מה אני אמורה לעשות מכן והלאה? הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ.
נקישה בדלת נשמעה והדלת נפתחה. ״הי ללי״ חייך אבא. ״הי״ השבתי בקצרה. ״שלא תחשבי שלא זכרתי את נשף האביב שלך״ הוציא מכיסו קופסת עור. ״זה שלך, תפתחי אותה בערב״ הושיט לעברי את הקופסא. ״תודה אבא״ חיבקתי אותו. ״אין בעד מה ללי״ הסתובב וניגש לצאת מהדלת. ״הי אבא..״ נאנחתי.
״כן חמודה״ הסתובב בחזרה. ״מה היית עושה אם היה לך סוד שאתה לא יכול לספר״ התיישבתי על כסא שידתי. ״טוב זה תלוי..״ התיישב מולי. ״איזה סוג של סוד״ נראה מבולבל. ״זה סוד שלא שייך לי, אבל הבן אדם סמך עליי וסיפר לי אותו״ אמרתי בדכדוך. ״אם אני הייתי מספר לך סוד לא הייתי רוצה שתגלי אותו לכל אחד, אך הייתי סומך עלייך שתדעי איך להתמודד איתו ועל מי את סומכת כדי לספר לו״ אבא אמר בסבלנות ונינוחות.
תמיד אבא יודע להגיד את הדבר הנכון, הרגשתי קצת יותר מעודדת, התחלתי להתארגן.
לבשתי את השמלה שנית, אספתי את שיערי לקוקו וסלסל י את שיערי קלות. נזכרתי שעדיין לא פתחתי את הקופסא של אבא. הוצאתי אותה מן המגירה והנחתי אותה על השיש ליד כיור המקלחת שלי. פתחתי את הקופסא ושרשרת יהלומים עדינה הייתה מונחת שם, ופתק מעליה.
׳אלה שלי, ללי.
אני מתלבט מה לכתוב לך במשך חודש, לא ידעתי במה להתחיל. האם להתחיל בהתנצלות על הזמן שנעדרתי או איך אני לא מאמין שגדלת. 
אני לא מאמין שגדלת בצורה כל כך טובה. אני זוכר אותך בתור ילדה קטנה עם קוקיות שמבקשת שאנדנד אותה בנדנדה. את בוגרת, את כבר נערה גדולה, את גדלת להיות נערה מיוחדת וחכמה, אחת שלא נותנת דין וחשבון, אחת שעושה לי טוב כל יום כשיוצאת מהדלת לבית הספר.
אני אעבור לסליחה. אני מצטער על כל יום בחיי, על כמות השנים שפספסתי בגלל העבודה הצבאית שלי, שלא זכיתי לראות אותך גדלה למה שאת היום, לפעמים אני מאמין שאני אחראי לחלק מהעצב שלך, יודע את זה. כל אני מתקשה להאמין כמה טוב את גורמת לי. את תמיד תשארי הילדה הקטנה שלי, הילדה שאני אוהב יותר מכל.
אני אוהב אותך כל כך, אבא.׳

דמעות זלגו מתוך עייני, דמות של שמחה, אושר, לא האמנתי שזה מה שאבא מרגיש, שזה מה שהוא חווה. הבנתי מה שהייתי צריכה להבין היום, שאני לא צריכה להיות מדוכדכת בגלל דברים שיעברו, אני צריכה לחשוב על הטוב שיש לי, החברות שלי, חברים שלי, על המשפחה שלי. ניגבתי את הדמעות בעדינות והנחתי את השרשרת של אבא על צווארי.
מאט הגיע לביתי לאסוף אותי לנשף. שמעתי את אבא מנהל שיחת אזהרה עם מאט על השעה שבה הוא צריך להחזיר אותי ושהוא צריך להזהר בתנוחות הריקוד בנשף.
״לא הגזמת?״ צחקקתי כשירדתי במדרגות. עיניהם של אבא ומאט הופנו אליי ושניהם היו בהלם. ״וואו״ מאט היה פעור פה. ״את יפיפיה״ ניגש אליי והושיט לי את ידו. ״אכן, את יפיפיה״ אבא נתן דחיפה קטנה למאט והושיט את ידו שלו. חייכתי למאט בלית ברירה כשאבא הוביל אותנו לסלון. ״חכו פה״ אבא מיהר להוציא את מצלמתו מהמגירה. ״אתה יכול להחזיק את ידה עכשיו״ אבא נתן אישור למאט. מאט שילב את ידו בשלי ולאחר מכן הוציא פרח תואם לזה שבכיסו הקדמי שבחליפתו והניח אותו מאחורי אוזני. ״עכשיו זה מושלם״ מאט חייך. ״זה מושלם״ חייכתי גם אני.
הגענו לאולם המרכזי של בית הספר, הוא היה מלא בתלמידי כיתה י׳׳ב, חייכתי לכל מכריי לכיתה עד שמצאנו עד הולי שון, מייקל ואיימי.
״את רוצה לרקוד?״ מאט הסתכל לתוך עייני בתקווה. ״אולי אחר כך..״ נפנפתי אותו. ״טוב, אני אלך להביא לנו לשתות״ מאט קרא באוזני.
חיכיתי ליד השולחן שלנו ופתחתי את הטלפון, ראיתי הודעה שלא נענתה.
אדם:
׳איפה את?׳
החלטתי לא לענות לו, כיביתי את הטלפון בחזרה והנחתי אותו על השולחן בחוזקה. ״אז את מסננת אותי?״ נדחף אדם לכיסא שלידי. ״אני לא מסננת אותך, אני פשוט מתעלמת ממך״ אמרתי בציניות. ״את יכולה להסביר לי למה את כועסת עליי?״ אדם אמר בייאוש. ״אני לא כועסת, אני פה כדי לשמוח״ אמרתי כשלא הסתכלתי על פניו. ״אז למה את לא מסתכלת עליי?״ אדם הזיז את מבטי אליו. הייתה שתיקה במשך עשרים שניות עד שמאט הגיע. ״שיט, סליחה, הנה השתייה שלך, אני אחזור עוד מעט״ מאט אמר במבוכה. ״אז זה החבר החדש?״ אדם אמר בזלזול. ״ומה עם קאטי?״ זלזלתי גם אני. ״זאת ששכבת איתה בחדר החזרות״ הוספתי בגועל. ״זה כלום..״ מילמל. ״כן? אז למה היא מסתכלת עלינו מהצד באימה?״ הפניתי את ראשי אליה. ״אלה..״ אמר בלחץ. לא הקשבתי לו ועזבתי את השולחן.
יצאתי מהאולם כדי לנשוף אוויר.
התהלכתי ברחבי בית הספר עד שהגעתי לפינה השקטה שלי, המוזיקה הגיעה עד לשם. שהתקרבתי יותר ראיתי את מאט.
״מה אתה עושה פה?״ התפלאתי. ״חיפשתי פינה שקטה לחשוב בה״ נשען על הקיר. ״אתה לא יכול לגנוב את הפינה שלי״ אמרתי בציניות. ״אלה.. את אוהבת את אדם?״ נאנח. ״ברור שאני אוהבת אותו הוא כמו אח בשבילי״ אמרתי ברגישות. ״זוכרת שאמרתי לך שלא מצאתי אהבה..״ הסתכל על פניי בתקווה. ״כן?״ התיישבתי לידו. ״אני חושב שאולי מצאתי״ חייך והביט אל תוך עיני. הוא התקרב לשפתיי עד ששמענו את הדיג׳יי אומר מרחוק שהגיע שעת הסלואו.
מאט נעמד מולי ״את חייבת לי ריקוד״ הושיט את ידו. קמתי והנחתי את ידי מאחורי צווארו והוא הניח את ידיו מצידי מותניי.  רקדנו לצלילי השיר  "a thousand years״. התנועננו באיטיות מצד לצד, הסתכלתי על עיניו הירוקות, על לחייו המאדימות במקצת, שפתיו האדומות. הוא הסתכל עליי באותה הדרך, התמקד רק בי. הרגשתי שאין שום דבר מסביב.
״אמרת שמצאת אהבה?״ אמרתי ברוך. ״אני בטוח״ התקרב לשפתיי. השיר הגיע לפיזמונו ומאט נשק לי, נשיקה רכה ועדינה, בלי מניעים, בלי כאב.
'I have died everyday waiting for you'