רק חֲבֵרִים

נקודת המבט של אדם- פרק אחרון

*מומלץ להפעיל את השיר באמצע הפרק*
-
חיפשתי באחרות ובחיים לא מצאתי מה שאני מוצא בה.
את המבט שלה, את החיוך שלה, את הלב שלה.
השיער החלק, העיינים הירוקות, השפתיים הרכות. זאת החברה הכי טובה שלי ואני אוהב אותה.
אלה עצמה את עיניה ואני גם עצמתי את שלי, פנינו התקרבו אחד לשל השניה ושפתינו נפגשו. שפתיה הרכות פוגשות את שפתיי ומנשקות אותי. שפתינו נעות בתיאום מושלם.
כל המחשבות, העצב..הכל נעלם כלא היה בשנייה. הפסקנו להתנשק ואלה הסתכלה לתוך עייני במבט הכי מושלם שאי פעם ראיתי.
״אני אוהבת אותך אדם״ אלה אמרה בקול הכי מושלם ששמעתי בחיי.
״גם אני אוהב אותך אלה״ חיוך נמרח על פניי והתנשקנו שנית.

-שבוע אחרי-
״אתה בטוח שאתה צריך ללכת? דווקא עכשיו?״ אלה הסתכלה עליי יושב על המיטה כאשר גופי מופנה אליה. ״אני חייב״ השבתי בקצרה וקמתי. יכולתי לשמוע את נשימותיה נהיות איטיות וכבדות, וכך גם הבחנתי ששלי. ״זה יהיה מהיר, אני מבטיח״ הסתובבתי אליה כדי להרגיע אותה.
״כדאי שתתלבשי״ הסתכלתי על אלה קמה ממיטתה ערומה מכל פריט לבוש, הדבר היחיד שהונח על גופה היה שרשרת הלב. ״קחי, זה חדש, בשבילך״ הוצאתי מתחת למיטתה שקית של החנות האהובה עליה והושטתי לעברה.
אלה חייכה ברגשנות והסתכלה אל תוך עייני ״איך ידעת שאני רוצה את השמלה הזו?״. הזזתי את פיסת השיער שכיסתה במעט את עיניה לאחוריי אוזנה ״פשוט תלבשי אותה ונפגש בערב?״.
אלה הנהנה והנחתי את אפי על מצחה ונשקתי לה לשלום.
״שם?״ הסוהר אמר בקפדנות יתרה. ״אדם ריצ'רדסון״ עניתי כאילו אין בי פחד כלל. ״תחתום פה ותלך ישר עד שתראה את חדר המבקרים, על פי ההנחיות אין להעביר חבילות או לגעת באסיר״ הסוהר הוסיף בקול חסר רגש. הנהנתי, חתמתי והתחלתי ללכת. לא ידעתי מה אני הולך להגיד, איך אני הולך להתמודד, הרגליים הובילו אותי במהרה לחדר שאליו הייתי צריך ללכת.
הסתכלתי על פניו הנפולות, הן היו נראות אפורות מבדרך כלל, בגדיו הכתומים היו מוכתמים ושיערו היו מבורדק.
״מה אתה עושה פה״ סהר הרים את מבטו מהרצפה אליי. לא עניתי והתיישבתי מולו, התבוננתי בהשקפותיו על גבי הזכוכית שמפרידה ביננו. ״אם הזכוכית הזאת לא הייתה פה!״ סהר ניסה לצעוק אך המניך את קולו ברגע שראה את הסוהרת מסתכלת עליו. ״באתי לומר רק דבר אחד״ הנחתי את שתי זרועותיי על השולחן ושילבתי את אצבעותיי.
״אתה הולך לשבת פה די הרבה זמן, ועל כל הסבל שגרמת לי.. על הסבל שגרמת לי ולאלה, אתה תשלם כל החיים״ נשענתי לאחור על כסאי. ״אני יודע שכשהייתם יחד אתה עקבת אחריה, שצילמת אותה מתלבשת, אני עשיתי עליך תחקיר עמוק, ואח שלך משלם באותה המידה, כשהוא בקבר!״ התבוננתי בפניו מאדימות ועל עיניו שנהיות רצחניות מרגע לרגע.
״חתיכת בן זונה! אני אשחוט אותך!״ סהר קם מכסאו וניסה לשבור את הזכוכית. כל הסוהרים רצו אליו ולקחו אותו לתא שלו חזרה. נשפתי לרווחה שיצאתי מבית הסוהר, ידעתי שלא אוכל להמשיך בחיי אילולא השיחה הזאת.
לבשתי את החליפה הכי מהודרת שהייתה בארון שלי והסתכלתי על עצמי במראה. מסדר עם כפות ידיי את הקמט הכי קטן שאני מוצא, יצאתי מהחדר עד שנתקלתי במאט, יוצא מחדרו, הוא היה נראה על הפנים.
״היי״ לחצתי את ידו. המעבר שלו לבית שלנו לא היה הכי קל בעולם, ראיתי שהוא התקשה, ובמיוחד התקשה בזה שאלה ואני ביחד. ״אני בדיוק התכוונתי ללכת למכולת..״ מלמלתי. ״אני יודע לאיפה אתה הולך, ליז סיפרה לי״ מאט שילב את ידיו. ״תקרא לה אמא, היא אמא גם שלך״ תיקנתי אותו. ״אני עוד מתקשה להאמין לכל מה שקרה״ הוא גירד בעורפו.
״בכל מקרה אני לא רוצה לעכב אותך, רק רציתי לבקש ממך דבר אחד״ מאט לא היה מסוגל להסתכל עליי. ״כל דבר״ טפחתי על כתפו.
״תשמור עליה״ מאט הרים את עיניו לאט עד שהסתכל שלבסוף הסתכל על פניי. ״לא כמו שאני שמרתי״ הוא הוסיף ועיניו הראו לי עד כמה שאכפת לו מאלה. ״אני אשמור״ הבטחתי. ״אפשר לחבק אותך?״ שאלתי. מאט הנהן בראשו וחיבקנו אחד את השני כמו אחים, כאחים.
״את מושלמת בשמלה הלבנה הזאת״ נכנסתי לחדר וקטעתי את מחשבותיה של אלה בזמן שהסתכלה על עצמה במראה.
״למה שמת חליפה? חשבתי שאנחנו הולכים למסעדה״ אלה החזירה את המסרק למגירה שלה. ״אנחנו נלך לשם, רציתי שזה יהיה רשמי״ חייכתי כשראיתי שהיא לא הורידה את השרשרת.
״נצא?״ הסתכלתי על גבה כשהיא היססה. ״בואי, יהיה לנו כיף, אני מבטיח!״ ניגשתי לעברה והחזקתי את ידה.
ירדנו למטה והבית היה ריק. אלה לא הפסיקה לשאול אותי שאלות אך אני לא עניתי, נתתי לה את הספק.
נסענו באוטו והגענו לחוף הים. ״לא אמרת שהולכים למסעדה?״ אלה שאלה אך התפעלה מהנוף שמסביב. ״המסעדה הגיעה אלינו״ הוצאתי כיסוי עיניים מתא הכפפות שסמוך אליה.
כיסיתי את עיניה של אלה והתקדמנו לחוף וכשהגענו הוצאתי את הכיסוי והמתין לנו שולחן עם סידורי פרחים מסביב.
״זה יפיפיה אדם..״ אלה אמרה בהתרגשות.
״לפני שנאכל רציתי להראות לך דבר אחד אחרון״ לקחתי את ידה וראיתי את חוסר הוודאות בעיניה.
״הגענו״ הושטתי את ידי לעבר כל החברים שלנו, המשפחות שלנו. *(תתחילו להשמיע את השיר שלמעלה)
השיר החל להתנגן וליוויתי את אלה לעבר השטיח הלבן הפרוש לעבר החוף כשכולם נמצאים מסביבו.
״אדם..״ אלה הניחה את שתי ידיה על פניה בהלם. ״תפתחי את שרשרת הלב שלך״ הסתכלתי על השרשרת. ״אני כבר יודעת מה יש בפנים״ אלה צחקה בהתרגשות. ״תסתכלי שוב״ התרתי את הסוגר של השרשרת מצווארה והושטתי לעברה את השרשרת.
אלה פתחה את השרשרת וראתה את המילים
׳האם תתחתני איתי?׳
כרעתי ברך והוצאתי מתוך החליפה שלי קופסא.
״אלה רוזאטי, את האהבה של החיים שלי ואני לא מוכן לבלות עוד שניה בחיים האלו בלעדייך״ פתחתי את הקופסא. ״האם תתחתני איתי?״ הטבעת נצצה והשתקפותה נראתה דרך עיניה של אלה.
״כן״ דמעה זלגה מעיניה של אלה. ״אני מסכימה״ אלה ניגבה את הגיע וחיבקה אותי. חייכתי ונשקתי לפיה והכנתי את הטבעת לתוך האצבע של אלה בזמן שכל האנשים מוחאים כפיים ומתרגשים כמעט כמונו.
לא משנה גם אם אני אצעק בכל העולם, אף אחד לא יוכל להבין עד כמה אני אוהב אותה, את אלה רוזאטי, למרות הכל.
תמיד ניסיתי להבין מה אני אוהב בה כל כך ולא הצלחתי לגלות. לא הצלחתי לגלות למה בכל פעם שהיא הולכת אני מרגיש ריקנות, כאילו חלק מהלב שלי הולך איתה וקורא לי להצטרף. למה אני לא יכול להסתפק בלהיות רק החבר הכי טוב שלה.
והיום הבנתי שאהבה גורמת לנו להשתגע, לצאת מהפסים ולשבור את השגרה, לגרום לנו להיות ריקניים כשהחצי השני שלנו עוזב.
קוראים לאהבה שלי אלה רוזאטי!
.
.
.

לפני הכל אני רוצה להודיע שאני כותבת עוד סיפור והוא יעלה בהמשך החודש🎊
מילות סיכום..? ככה אני צריכה לקרוא לסיכום של חלק מטורף מהחיים שלי.. אז כן אני אגיד כמה מילות על הסיפור המטורף שלא חשבתי שילך לכיוונים כאלו.. לסיפור שהפתיע אותי ואתכם כל פעם מחדש.
יש לי סוד קטן.. כשהתחלתי לכתוב את הסיפור לא כל הפרקים היו מוכנים מראש ולא כל העלילה הייתה בנויה ומחכה לי שאכתוב אותה, אלא כל פרק כתבתי עם מחשבה לאן הייתי רוצה שהעלילה תלך..
לתת לאדם ואלה להיות סתם ככה? או להביא להם סוף מטורף? לתת לאלה להגיד למאט שהיא אוהבת אותו? או שהיא תתן לו לחכות? לערב את סהר בכל מה שקרה למאט? או להשאיר אותו מחוץ לזה?
כל אלה רק קומץ החלטות שהייתי צריכה להחליט לגבי הסיפור הזה ואני גאה בכל החלטה והחלטה שלקחתי.
החלטתי לכתוב את הסיפור קצת שונה מכל הסיפורים שאתם בטח רגילים לקרוא.
שיש בת שמתאהבת בבן והוא לא שם עליה עד שהיא גורמת לו כן לשים עליה. אני יכולה להתערב אתכם ש90% מהסיפורים שתקראו או אפילו בסדרות הטלוויזיה זה ככה. טוב.. אני לא פמיניסטית בכלל כן? אבל כל כך רציתי לקרוא סיפור שהבחור רוצה את הבחורה, מראה לה שהוא רוצה אותה ולא משחק איתה משחקים. ואת האמת? אני נהניתי לקרוא את הפרקים שלי אפילו שידעתי כבר מה הולך לקרות.
אני יודעת שאני לא הכותבת המושלמת! אין לי ביטויים ספרותיים וכוליי אבל אני יודעת שאני משתפרת עם הזמן וזה מה שחשוב.
בכל מקרה אני בטוחה שכולכם הייתם רוצים את המאהבים של אלה רוזאטי, או את החברים שלה, אפילו את המשפחה שלה. אז אני בטוחה שאם כל אחד ממכם יחפש אתם תמצאו חבר טוב כמו מייקל ואיימי או בן משפחה אוהב כמו אלכס ואפילו מאהב כמו אדם. בכל מקרה אני מקווה שאהבתם את הסיפור ושנהנתם כמעט כמוני..
אני אוהבת אתכם המון! תודה על התמיכה ועל האהבה שנתתם לסיפור.
Love you so much❤️