לנצח את הכל

פרולוג

אמרו לי לא פעם שהעבר לא מגדיר אותך, הוא מדריך אותך כיצד יש לפעול בעתיד.
אין לי מושג מי המציא את המשפט האידיוטי הזה, אבל הוא טעה ובגדול.
עוברת עליי תקופה מתישה. ההתמודדות שלי עם המקרים הטרגיים בחיים, גורמת לי לתהות מה אנחנו עושים פה? מה אני עושה פה? מה היעוד שלי? יש כזה בכלל?
ואם כן מדוע הגעתי לעולם הזה? כדי לעבור ימים שלמים מלאים בכאב וסבל? השאלות לא מפסיקות לצוץ והחיים רצים קדימה. הזמן עובר, הוא מחשל אותך ומלמד אותך איך לשרוד.
אני שרדתי, בסופו של דבר ניצחתי, אחרי הכל.
***
אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שנה וחודשיים. כן גדלתי ללא אמא. לאחר פטירתה נשארו לי שני אנשים שהיו העוגן בחיי.
אבא שלי עשה הכל כדי לשרוד בעולם האכזר הזה, בעולם שמקשה עליך מכל הכיוונים ומנסה להרוג אותך מבפנים.
הוא לא הצליח להתגבר על הקשיים הכלכליים, אחרי שהעסקים שלו כשלו וחברתו פשטה רגל.
כאן נכנס לתמונה דוד שלי אביב, האדם החשוב בחיי אחרי אבא שלי.
אביב היה בשבילי כמו האמא שמעולם לא היתה לי. הוא העניק לי ולאבי קורת גג חמה ואוהבת, אוכל ומקור פרנסה. הוא העריף עליי אהבה ללא גבולות.
נהגתי להזכיר לאביב בכל יום מחדש עד כמה אני אוהבת אותו ומעריכה אותו. אמרתי לו מספר פעמים שבלעדיו אני כלום, עד שנפשו הטהורה עזבה את העולם בדרך העצובה והכואבת ביותר.
ואז, רק אז הבנתי עד כמה המשפט הזה נכון.
בלעדיו אני כלום ושום דבר. לעולם לא אשכח את היום הארור בו המלאך הפרטי שלי נפטר מהמחלה הנוראית ביותר, מחלת הסרטן. אותה המחלה שהיתה לאמי. המחלה הזו גזלה ממני את האשה שהביאה אותי לעולם, ואת האדם שדאג לי כאילו הייתי בתו.
לפני מותו, אבי ודודי דאגו שלא יחסר לי דבר. היה לי הכל אך בעצם, לא היה לי כלום.