לנצח את הכל

פרק 18

נקודת מבט אמילי:
שלושה זוגות מכנסיים זרוקים על מיטתי בעודי מחפשת מה ללבוש כדי ללכת לבקר את דין. השעה עכשיו תשע וחצי בבוקר, ואתמול הוא שלח לי הודעה ושאל אותי מתי אגיע אליו. הבטחתי לו שבשעה עשר אהיה אצלו. הבוקר קמתי מוקדם ועשיתי את המקלחת החמה שלי כמו תמיד בעוד תום עוד מתחת לשמיכה חורף.
״אוח! כלום לא יפה!״ התעצבנתי קלות, בעודי זורקת עוד מכנס בצבע כחול כהה. ״הכל יפה לך. אגב, לאן את הולכת?״ שאל תום מפהק עם עין אחת פקוחה. הוצאתי ג׳ינס בצבע לבן וחולצה שחורה מהארון והחלטתי שזהו, את זה אני לובשת. ״לדין, הבטחתי לו אתמול שאבוא לבקר כי הוא חולה.״ השבתי בעודי מתהלת לכיוון המקלחת כדי להחליף בגדים. בפעם הרביעית.  ״אני לא אוהב אותו.״ אמר תום בנימה מעוצבנת ושקטה. גיחכתי וגלגלתי את עיניי. יצאתי מהמקלחת והתיישבתי על המיטה לידו והשבתי ברכות כאשר אני מלטפת את לחיו המעוטרות בזיפים קטנים, ״תום, תפסיק לקנא! הוא ידיד טוב שלי ולא מעבר.״
״בסדר אבל אני עדיין לא אוהב אותו. זה לא משנה.״ ענה ונשכב על ירכיי וידיו מחבקות אותי חזק. לא השבתי ונסיתי להשתחרר מידיו החזקות אך הוא לא איפשר לי. ״תום! אני צריכה ללכת אמרתי לו שבעשר אהיה אצלו, והשעה כבר רבע לעשר!״ אמרתי בלחץ. אני שונאת לאחר, אבל תמיד תהיה איזו שהיא תקלה ואני אאחר בגללה.
״את תספיקי להגיע בזמן, הרי הוא גר בתל אביב כמונו נכון? אז כמה זמן זה? עשר דקות, לא יותר. עכשיו תשתקי ותחבקי אותי חזק.
קר לי!״ אמר וידיו ליטפו את גבי בעדינות. נאנחתי ונשארתי כך מלטפת את ראשו במשך שתי דקות והתרוממתי בלי לומר דבר וכך גם הוא. לקחתי את נעלי הספורט השחורות שלי ואת המפתחות שנמצאות על השידה. ״תחזרי בשתיים אני רוצה לבלות איתך את שאר היום..״ אמר בקול צרוד. נשקתי קלות לשפתיו של תום והלכתי למטבח בכדי להכין לי את הקפה הקבוע שלי. אני יורדת במדרגות ואין אפילו רחש אחד קטנטן, הבית שומם עכשיו, כולם ישנים. הלכנו לישון מאוחר אתמול, אחרי הסרט.
בעוד מכונת האספרסו מכינה את הקפה שלי הבטתי בטלפון כדי לדעת מה השעה ונשארו לי עוד שמונה דקות עד השעה עשר.
לקחתי את הקפה ויצאתי במהירות מהבית לכיוון המכונית שלי. מקווה שלא יהיו פקקים בדרך.

עמדתי בכניסה המרשימה של הבית של דין. ידעתי שהוא עשיר, אבל לא ככה. הבית שלו נראה גדול מאוד, ועדיין הבית של תום היה ענק יותר.
נקשתי בדלת שלוש נקישות ואישה יפה עם עיניים חומות בצבע דבש פתחה אותה כאשר חיוך יפה ותמים נמצא על שפתיה.
אני חושבת שזו אמא שלו כי החיוך שלהם דומה מאוד.
ניגבתי את ידי במכנסיים והשפלתי קצת את ראשי. אני מאוד ביישנית בחברת אנשים חדשים שאני לא מכירה.
״שלום, את בוודאי אמילי היפהפייה.״ אמרה האישה. יפהפייה?
״כן זו אני.״ השבתי והחזרתי לה חיוך ביישני. ״אני אלמה אימו של השובב.״ אמרה וקרצה. ״הו, הכנסי! הוא מחכה לך למעלה, בחדר השני מימין.״ הוסיפה ופתחה יותר את דלת הבית כששמה לב שאנחנו עדיין במפתן הדלת. ״תודה.״
״דין-דין?״ שאלתי בעודי נכנסת לחדרו. הבטתי סביב וראיתי אותו שוכב על מיטתו וצופה בטלויזיה. הוא נראה נורא, עורו חיוור ועיניו עייפות. ״אמך הכניסה אותי. איך אתה מרגיש?״ שאלתי בעודי מתיישבת על הכיסא השוכן ליד השידה שנמצאת בצד שמאל, המופנה לכיוון המיטה.
״כמו שאת רואה, עדיין חי.״ השיב בקול צרוד ועייף.
״אמא שלך נראית אישה מקסימה..״
״כן. היא אישה מדהימה, והאמא הכי טובה שיכולתי לבקש..״
״אני מחכה לפגוש את שלך..״ הוסיף בחיוך. ״אממ.. אצלי זאת קצת בעיה.״ הסטתי את מבטי מפניו. ״מה זאת אומרת?״ שאל בהתעניינות והתיישב. ״אתה יכול לפגוש את אבא שלי, אבל לפגוש את אמא שלי זה בלתי אפשרי. היא נפטרה.״ השבתי, והחזרתי את מבטי לכיוונו.
״הו, לא ידעתי. אני מצטער.״ השיב והניח את ידו על ידי.
חייכתי חיוך קטן, ״זה בסדר, עברו כבר הרבה שנים.״
״כמה זמן עבר?״
״יותר מידי..״ לחשתי. ״כבר 16 שנה עברו.״ אמרתי בקול.
״וואו, מה זה היית בת שנה?״ עיניו נפערו והלם נכח בפניו.
״כן, שנה וחודשיים.״ השבתי ונשמתי עמוק. אני רואה את דין בתור חבר טוב שלי, בתור אחד שאני יכולה לסמוך עליו. אז החלטתי לספר לו קצת על חיי..
״אתה יודע, בהתחלה עד שנכנסתי לכיתה א׳ לא ידעתי איך זה מרגיש לגדול בלי אמא. תמיד חשבתי שהמצב שאצלי בבית, הוא הנורמלי ביותר. אבל עם הזמן, כשהבנות בכיתה היו מדברות על האמהות שלהן, על כמה שהן יפות ומוכשרות, הרגשתי דפוקה ומוזרה. שבי חסר משהו ושאני התלמידה שלא בסדר. היו תקופות ביסודי שהייתי הולכת לשירותים ובוכה בשקט כדי שאף אחד לא ידע, הרגשתי לבד. אפילו שהיה לי את אבא שלי ואת דוד שלי שתמיד היו איתי. אבל להיות בלי אמא ולגדול בלעדיה, זו הרגשה שאי אפשר לשנות.״ הוספתי
אחרי דקה של שקט.
״אני מבין מה את אומרת. לגדול בלי אמא תמיד יגרום לאיזשהו מחסור. לא משנה באיזה מובן. אין לאמא שום תחליף. אבל מה את לוקחת מכל מה שעברת, מהחיסרון הזה... קיבלת מזה תובנות לחיים? זאת השאלה. אם לא קיבלת עדיין, את עוד תקבלי בהמשך. כי המטרה של החיים היא לבנות אותנו מהדברים הכואבים והעצובים שקורים לנו, להתקדם וליצור עתיד חדש וטוב יותר בשבילנו.״ אמר דין ברצינות אך ברכות. ״טוב בואי לא נהיה עצובים, ספרי מה קורה עם תום?״ הוסיף וחייך חיוך גדול וזדוני. ״אנחנו ביחד. אבל! תשבע לי שלא תגיד לאף אחד! אמרנו שלא נספר בינתיים.״ אמרתי נחרצות.
״אני לא אספר. נשבע.״ אמר והרים את ידו והניח אותה על ליבו כמו בשבועה. ״דין, בוא נראה סרט ביחד, מה אתה אומר?״ שאלתי בחיוך.
״אני זורם, את מביאה פופקורן?״ שאל והוסיף חיוך בעצמו. והושיט את ידו לשלט הטלוויזיה. ״סגור, אני כבר באה.״
הסרט כבר כמעט בסופו, ואת האמת לא ממש הקשבתי לו. חשבתי רק על אמי ועל מה שדין אמר על התובנות שאני צריכה לקחת מכל החיסרון שלה.
כשהכתוביות הופיעו במסך הטלויזיה הפניתי את מבטי לדין, ״דין-דין אני צריכה כבר ללכת. הבטחתי לתום שאהיה בבית בשתיים.״ אמרתי. ״טוב אני רק אלווה אותך לדלת.״ השיב וניסה להתרומם.
״לא, עזוב אתה חולה. תישאר פה במיטה מתחת לשמיכה. אני כבר אדבר איתך.״ אמרתי וחיבקתי אותו. ״טוב, ותגידי לי אם מר עצבני מעצבן אותך אני אכסח אותו...״ אמר לאחר שהתנתקנו מהחיבוק והניח נשיקה על הלחי שלי. החלטתי לנסוע לים קודם לפני שאלך הביתה.