לנצח את הכל

פרק 7

נקודת מבט אמילי:   
אני ורעות עלינו למונית ופשוט שתקתי, לא ידעתי מה להגיד. אני יודעת שהנשיקה הזאת עשתה לי משהו בבטן... לא ידעתי שככה אפשר להרגיש מנשיקה. אני לא יודעת למה, אבל הרגשתי שזה נכון להתנשק עם תום, אפילו שידעתי שזאת הנשיקה הראשונה שלי.
אבל עכשיו זה לא מרגיש ככה, זו טעות.

לא הייתי צריך להתנשק איתו ובטח שלא להרגיש אליו משהו.. זה חסר טעם. הוא גם ככה יעזוב אותי כמו שכולם עוזבים, ולי כבר אין כוחות לסבול עוד כאב כזה...
עדיף לי להתרחק ממנו ככל האפשר, אני מאמינה שזה לא ישנה לו כי גם ככה אנחנו לא ממש מכירים רק אתמול נפגשנו בפעם הראשונה.
אז זהו, זה מה שאני אעשה. אני אתרחק ממנו ככה אני לא אתאהב ואני לא אסבול כשהוא ילך, זה הכי טוב לכולם.

״מחר אנחנו יוצאות תתכונני, אני באה אליך בתשע והולכים לקניון אני צריכה בגדים. אני לא יכולה להתחיל את החופש הגדול בלי בגדים.״ אמרה רעות.
המונית עצרה מול ביתי, שילמתי לנהג ונפרדתי מרעות.
הוצאתי את המפתח של הבית מהתיק שלי ופתחתי את הדלת.
שמעתי נחירות, וידעתי שזה אבא שלי.

מאז שדוד אביב נפטר קשה לו לישון בחדר, הוא תמיד ישן בסלון, כאילו הוא מרגיש את הצורך לשמור על הבית או עליי.
אני דואגת לו, ככל שעובר הזמן אני מרגישה כאילו אני מאבדת גם אותו והוא לא שם לב... אבל אני שמתי לב. אנחנו כבר לא מדברים כמו פעם, הוא הולך לעבודה בבוקר והוא חוזר רק בערבים, כשהוא רואה אותי הוא שואל אותי לשלומי אבל אני לא באמת עונה לו מה יושב עליי כי אני לא רוצה שידאג או שהמחשבות שלו יהיו עליי.
יש לו הרבה עומס בעבודה וגם עם כל מה שהוא עבר אני לא רוצה לגרום לו לעוד צער.

הלכתי לסלון וראיתי אותו ישן. חייכתי ונישקתי את מצחו ועליתי לחדרי. נכנסתי למקלחת והסרתי את האיפור לקחתי פיג'מה ועליתי למיטה. לקחתי את הטלפון ובדקתי מה השעה... השעה היתה 3:42
״פאק, איך אני אקום מחר בתשע?״ אמרתי לעצמי.
הנחתי את הטלפון על השידה ועצמתי את עיניי.

בבוקר קמתי לצעקותייה של רעות וכוס מים שנשפכה עליי ׳בטעות׳ כך רעות אומרת, אבל אני יודעת שהיא שפכה עליי את הכוס כי היא ידעה שאני לא אקום.
״אני קמה קרציה, וכדאי לך מאוד לא להיות לידי כשזה יקרה!!!!״ צעקתי עליה והיא ציחקקה.
״אני לא צוחקת רעות! כולי מים!! את נורמלית?!?!״ אמרתי.
״מה אני אעשה, חצי שעה אני מנסה להעיר אותך ואת לא קמה, איזה עוד אפשרות היתה לי??״ השיבה בהתחכמות.
״אני לא יודעת, אבל שפיכת מים לא אמורה להיות כלולה באחת מהאפשרויות!״ אמרתי.
״טוב, בסדר. את צודקת, רק תקומי כבר!״ אמרה.
קמתי והתחלתי להתארגן. נכנסתי למקלחת בעוד רעות מחפשת לי בגדים ללבוש.
״קחי! זה מה שאת לובשת היום.״ אמרה רעות מחוץ לדלת של המקלחת והושטתי את ידי כדי לקחת את הבגדים.
״ירדתי ללמטה, אני הולכת להגיד שלום לדויד ולהכין לנו משהו לשתות.״
״טוב״ השבתי בחזרה.
לבשתי ג׳ינס שחור עם קרע בברך וחולצה לבנה ונעלי נייק לבנות. לקחתי את התיק השחור שלי שנמצא על השידה וירדתי למטבח.
״יאללה הולכים?״ שאלתי את רעות.
״כן יאללה בואי, אני צריכה בגדים.״ אמרה רעות בצורה נואשת כאילו אין לה בגדים בכלל, ושתינו יודעות שזה לא נכון. וצחקתי.

נכנסנו לקניון וכרגיל רעות משכה אותי לחנויות וקנתה לעצמה בגדים וגם אני קניתי לעצמי כמה ג'ינסים מזארה ושלושה בגדי ים.
לאחר שעה וחצי שאנחנו בקניון וקונות בגדים נהייתי רעבה ואני מניחה שגם רעות.
״רעות מה את אומרת על הפסקת אוכל אני גוועת!״ אמרתי ושמעתי את הקולות הבוקעים מתוך בטני ורעות צחקה.
״כן בואי נלך אני גם רעבה, אני מרגישה כאילו לא אכלתי חודש!״ אמרה.
״כן, בטח. כאילו יש זמן שאת לא רעבה בו...״ אמרתי והתגרתי בה וחיוך קטן התנוסס על שפתיי.

הלכנו לגרג והזמנו לאכול לאחר שהמלצרית הגישה לנו את האוכל רעות פנתה אליי ושאלה, ״את יכולה להסביר לי למה יצאת ככה אתמול מהמועדון? כאילו משהו רודף אותך?״ נאנחתי ועזבתי את הסלט שלי והסתכלתי עליה, ״שוב פעם זה? אני לא אגיד את זה שוב פעם, אנחנו לא מתאימים. אני לא רוצה להרגיש משהו ובסוף כל החומות שבניתי ירדו לטמיון. למה את לא יכולה להבין אותי?״ אמרתי והתעצבנתי קצת. די אין לי כוח! מה היא רוצה? שאני אצא איתו, אני אתאהב ואז הוא ילך, יעזוב אותי כמו שכולם עוזבים אותי והכל באשמתי... אני לא רוצה שזה מה שיקרה אין בי עוד כוחות לעבור שוב פעם משבר כזה.... אני לא אעמוד בזה אם זה יקרה. בגלל זה אני החלטתי, אני אתרחק ממנו כמה שאני יכולה, אני אנסה להימנע ממצבים שהוא נכלל בהם וכך שום דבר ממה שאני לא רוצה שיקרה, יקרה.
״ההפך אני כן מבינה אותך, את לא צריכה להשאיר עלייך את החומות האלה את צריכה לשבור אותם ולתת לעצמך להשתחרר ולא להאשים את עצמך בדברים שאת לא קשורה אליהם.., אני רק רוצה שתחזרי לעצמך כמו פעם, אמילי שאני מכירה...״אמרה ודמעה ירדה מעייניה.
״אני עדיין אותה אמילי שאת מכירה אבל אני לא יכולה לעשות את זה , לפתוח את הלב שלי ואז לתת לו להישבר עד שלא ישאר ממנו כלום. פשוט תנסי להבין אותי... אין בי יותר כוחות לעבור עוד משבר אני פשוט לא אעמוד בזה ואני אקרוס.״ אמרתי בייאוש.
״אוקיי, אם זה מה שאת חושבת שיקרה, אני לא אתן לך לחשוב ככה ובחיים אני לא אשאיר אותך לבד וגם לא רון אנחנו נהייה כאן כדי לאחות את השברים בחזרה ושוב דבר ממה שאמרת לא יקרה תום לא כזה.״ אמרה בהחלטיות.
״טוב אבל רק תנסי להבין את ההחלטה שלי, אני לא רוצה לראות אותו.. זה כל מה שאני מבקשת.״ אמרתי במעט עצב.
״טוב.״ ענתה רעות.

מוזר היא בחיים לא תוותר ככה בוויכוח, היא ויתרה מהר מידי.
אך לא חשבתי על זה יותר מידי וסיימנו לאכול בשקט, אך זו לא היתה שתיקה מביכה, זו היתה שתיקה ששתינו היינו זקוקות לה. כדי לסדר את מחשבותינו.

יצאנו מהקניון ״אני הולכת הביתה, נדבר.״ אמרתי לה שלום וחיבקתי אותה והתקדמתי לכיוון ביתי.
נכנסתי לתוך הבית. עליתי לחדרי,שכבתי על מיטתי והסתכלתי על התקרה ״למה עשיתי את הטעות הזאת לעצמי... למה נישקתי אותו?..״ אמרתי לעצמי בשקט ונרדמתי תוך כדי מחשבות עליי, על תום ועל הנשיקה במועדון...