בבוקר קמתי ומועקה חסמה את הגרון שלי.
הייתי כעוסה ועצובה כל כך שלא שמתי לב אילו אבל התחלתי לבכות שוב.
מחיתי את הדמעות ואחר כך קמתי למקלחת וצחצחתי שיניים במהירות.
יצאתי מהחדר הקטן וגיליתי את ליאם יושן בספה בצורה שנראתה לא נוחה.
הלב שלי פעם בחוזקה וזה שוב הזכיר לי למה אני אוהבת אותו
הפאלפון משלי רטט והוצאתי אותו מהכיס שלי
'תסתכלי איזה נסיך חבר שלך' הייתה מצורפת תמונה
כנראה שהוא היה בחדר וי איי פי בבית חולים ושירתו אותו
'תודה' אני שולחת לו בחזרה בצניות ומכינה קורנפלקס
אני שומעת תזוזות מהסלון כשאני מתחילה לאכול אבל לא מתייחסת אל הרעשים גם אחרי שהוא נכנס אל המטבח ומכין לעצמו גם משהו..נראלי שטוסט או צנים לפי הריח
"בוקר" הוא כורך את זרועותיו סביב מותני ומנשק אותי ואחר כך מרפה.
אני לא עונה,מתעלמת.
"פרל" הוא מתיישב לידי ומנסה לגעת בי אבל אני מתרחקת.
הוא נאנח "שלחתי אותו לצוות רפואי פרטי,הם יטפלו בו אני אדאג שהוא אהיה מוגן כמוך" הוא מבטיח ואני לא מרימה מבט
"את יכולה לפחות להראות סימן חיים?" אני מרימה אצבע וממשיכה לאכול את הטבעות הצבעוניות שצפות בחלב שלי
אני רוצה לדבר
אבל אני כל כך כועסת שאני מפחדת שיצא לי משהו פוגעני או עוקצני שיפגע בו
אני לא רוצה להרחיק אותו
אבל אני גם לא רוצה לדבר איתו עכשיו בזמן שאני כל כך כועסת.
והאמת שמילים אפילו לא יכולות לתאר כמה אני כועסת-אני רותחת מעצבים! הוא אפילו לא דיבר איתי. הוא ישר עשה מה שבראש שלו
"אני מצטער" אני מגחכת
"כדי לך" הקול שלי כל כך קריר שאני לא מזהה אותו.
"פרלה,קדימה,אני טעיתי,אני מטומטם,את צודקת,את כועסת,את צודקת אבל תדברי אלי. אפילו לצעוק אהיה יותר טוב מהשקט הזה שאת נותנת לי" הוא מנסה להחזיק את ידי ואני מתרחקת בעצבים
"אין לך חשבונות לסגור?" חרא. ידעתי שיצאו לי עקיצות
"לקחתי חופש כי ידעתי שאני אצטרך לעבוד קשה" הוא נושף
"הוו אז לפחות את זה אתה יודע" אוף אני לא מתכוונת לזה.
אני מפנה את הצלחת לכיור והולכת לספה מדליקה טלוויזיה
הוא מתיישב לידי ונוגע בשיער שלי,אני מנסה לסלק את ידו אבל הוא תופס את ידי מושך אותי צמוד אליו וזרועו ננעלת סביב מותני,הרגליים שלו ננעלות מעל שלי והזרוע שלו חוזרת ומרתקת את הידיים שלי כדי שלא אתנגד,אני נאנחת ברוגז ונותנת לו לעשות מה שבא לו
אני לא יכולה להתרכז כל כך כי הוא משחק לי בשיער וזה מזכיר לי כל מיני דברים.
"ליאם,עזוב" אני מנסה והאחיזה שלו בי מתהדקת מכל הכיוונים
"בחייך" אני מייבבת בתסכול
"עזוב אותי כבר" הוא אפילו לא משמיע ציוץ,הוא יודע שהעובדה שהוא חזק ממני נותנת לו יתרון
אני נושפת מתחילה להתפתל
"לא" הקול שלו צרוד והזרוע השניה שלו סוגרת עלי גם מהצד השני ונועלת את הזרועות שלי עוד יותר
"כשאנחנו רבים את לא מתרחקת ממני.אף פעם. דווקא במצב הזה אנחנו צריכים לסבול אחד את השני"הוא אומר ואני נאנחת
"ושוב אתה מחליט החלטות בלי לשאול אותי" הוא מתאבן ואני מקללת את עצמי על המרירות
אני נושפת "קדימה" אני מתחילה להאבק בו שולחת מרפקים,אבל זה לא מזיז לו
אני מתחילה להתנגד גם לנעילה על הרגליים שלי,נאבקת
"נו כבר!" אני ממשיכה להאבק
בסופו של דבר הוא משחרר אותי בתסכול ואני נעמדת
"תפסיק כבר לנסות לשלוט בי!" הוא נועל את הלסת שלו וזורק מבט לכיוון האחר
"אני בן אדם עצמאי ואני יכולה לדאוג לעצמי! אין בעיה,אתה לא סומך עלי?אתה קנאי? אז דבר איתי! אל תלך כמו חתיכת אדיוט להרביץ לבן אדם שיכל להיות חבר שלך בגלגול אחר!" אני רותחת מעצבים
"אתה מנהיג של להקה,כנופייה ווטאבר וכל פעם שהדם עולה לך לראש אתה מתנהג כמו טיפש ולא כמו מנהיג" את זה הייתי חייבת להגיד לו. בנימה כועסת או רגועה זה היה חייב להאמר.
"למה בכלל עשית את זה? למה יש לך לקנא? אני איתך מרבית היום! אין לך מה פאקיג לקנא!"הוא חושק שיניים בכעס
"תן לי הסבר אחד הגיוני לסלוח לך!"אני צועקת עלי והוא שותק מסרב להביט בי.אני מנידה בראשי ופולטת בצחקוק מריר,מסתובבת ללכת.
הוא תופס את היד שלי ומסובב אותי אלי "אני אוהב אותך" אני ממצמצת בהפתעה והוא מנשק אותי במהירות.
הוא לעולם לא אמר את זה לפני כן..רק שהוא מחבב אותי. הלב שלי פשוט נמס,תפסתי את הפנים שלו מתקרבת אליו והזרועות שלו לפתו את מותני כאילו לא רצה שאעזוב אותו שוב לבד בחיים.
YOU ARE READING
different (Liam Payne fanfic translated)~hebrew~
Fanfictionי פרלה ברט היא בחורה שקטה ומהורהרת שחיה בכוחות עצמה מגיל 17 בשכונת עוני, יש לה דירה קטנה,עבודה שקיבלה זה עתה במסעדה יוקרתית.. ...
