הוא הסתכל עליי לשנייה, מניד בראשו בעדינות.
הוא פתח את הפה שלו, אבל סגר אותו מיד אחר כך, לוקח לעצמו עוד כמה שניות לאסוף את המחשבות שלו.
"את צודקת." הוא דיבר בקול שקט, ואם לא הייתי יודעת שהוא עומד לדבר, לא הייתי שומעת אותו.
"את צודקת." הוא שוב דיבר, והסתובב במקומו.
הידיים שלו נשלחו לשיער שלו, והוא משך בשיערות חזק.
שמעתי את דלת האוטובוס נפתחת, ונטרקת חזק.
למה הוא לא צעק עליי? הייתי בטוחה שהוא יצעק עליי, אנחנו נריב יותר, אנחנו שוב נצעק אחד על השני, אבל אז הוא יוותר, ונחזור להיות כמו שהיינו.
אבל עכשיו הוא פשוט היה נשמה מובס, והתרחק ממני.
במקום להתקרב אליי יותר, כמו שקורה בדרך כלל.
ככה זה היה עד עכשיו, מה השתנה?
"לאן הארי הלך?" ליאם צץ משום מקום.
"א..אהמ," הסתכלתי סביב. "אין לי מושג." הודתי.
לאן הוא יכל ללכת, אנחנו אמורים לעזוב בכל דקה ולהתחיל את הנסיעה לדנבר.
"אנחנו פשוט מוכנים ללכת כבר.. ואנחנו לא מוצאים אותו."
שיט. אני מקווה שהוא לא הלך רחוק מדי, או נתקע באמצע המון מעריצות.. או שלא פגע בעצמו.
אין לו שום סיבה לפגוע בעצמו, אבל בכל זאת זה לא מוריד את הדאגות שלי.
"אני אעזור לחפש." הצעתי, קופצת מהמיטה.
"לא, תישארי. המאבטחים התפזרו כבר, אנחנו רק נחכה עד שהוא יחזור." הוא נאנח, והלך לסלון האוטובוס.
יש לנו זמן מוגבל עד שנגיע לדנבר. יום אחר כך יש לבנים ריאיון ברדיו, ומיד אחר כך הופעה.
אם הארי לא יגיע בזמן הקרוב, יש מצב שהוא הולך לדפוק את כולם, והם יפספסו את הראיון.
נשכבתי על המיטה, והתגלגלתי לצד של הארי במיטה.
הנחתי את הראש שלי על הכרית שלו, והתקשרתי אליו.
הפלאפון צלצל, צלצל, צלצל.. ולבסוף הגיע לתא הקולי.
"איפה אתה," מלמלתי, ונהפכתי על הצד שלי.
פתחתי את הכיס שיוצא מהקיר, וראיתי מה נמצא שם. יש אוזניות לאייפון, מטען, שני מגנים לאייפון, וטישו לאף.
שלחתי לו הודעה, לשאול איפה הוא, אבל כמו שציפיתי הוא לא ענה.
התקשרתי אליו שוב, ובצלצול השני, הוא ענה. או לפחות ככה חשבתי.
"הלו?" קול נשי צייץ מהמכשיר.
"הלו? זה הפלאפון של הארי?" שאלתי מבולבלת.
YOU ARE READING
My Bully - H.S Hebrew
Fanfictionכנסו ותגלו מה קורה לרוז כשהיא נאלצת לעבוד עם הביריון שלה..
