למזלי נשארה לנו פחות משעה לנחיתה, ואני לא יכולה להיות יותר מאושרת.
במשך הזמן הזה הארי נעץ בי במבטים, ואני העמדתי פנים שאני לא שמה לב.
הדיילת ביקשה ממני לקפל את השולחן, שעליו הפסטה נשארה בלי שום חתיכה חסרה.
נחתנו, והדבר היחידי שאני שומעת, זה צרחות.
צרחות מחרישות אוזניים ומקפיאות דם. אלפי מעריצות מציפות את שדה התעופה ואנחנו מחכים להוראות מהמאבטחים.
הסתכלתי לכיוון הים של הבנות, ולמזלי יש קיר זכוכית ענק שמפריד ביניהן לבנינו.
הסתובבתי, והבנתי שאני לבד לגמרי. נכנסתי לפאניקה, לא יודעת מה לעשות. הסתובבתי לחפש אותם בפחד שוב ושוב עד שהרגשתי נגיעה קלה ביד שלי.
"ראיתי שאת קצת אבודה, בואי מפה." זאין חייך אליי וסימן לי לעקוב אחריו.
מהר מאוד הדבקנו את הפער עם השאר, ויצאנו מאחת מהיציאות האחוריות של שדה התעופה.
ראיתי שני מכוניות שחורות ארוכות מחכות לאסוף אותנו.
הבנים נכנסו לאוטו אחד, ושאר הצוות נכנס לשני.
נכנסתי וראיתי את לו יושבת במושב שלידי.
"היי, איך הייתה הטיסה?" היא חייכה ונעלה את האייפון שלה. "בסדר, את יודעת. איך היה לך?"
"ארוכה." היא צחקה, והצביעה על ילדה קטנה שישנה בבוסטר שלידה.
היא בלונדינית, עם לחיים שמנמנות, ויפהפיה.
"איך קוראים לה?" לחשתי. "לוקס." היא חייכה ושיחקה לילדה בשיער דמוי משי שלה.
"המלון לא רחוק מפה, כמה דקות האמת. קראת את האימייל שווינגר שלח לצוות?"
אימייל? איזה אימייל? מה פספסתי? אוי לא. רק התחלתי לעבוד פה ואני כבר מפשלת. אני מקווה שזה לא ישפיע על המשך העבודה שלי.
"אני אקח את זה כ'לא.'" לו חייכה. "אנחנו נהיה כאן בלוס אנג'לס רק כמה ימים, ומכאן נעבור ל'בית על גלגלים' שזה בעצם האוטובוס של סיבוב ההופעות,
יש שלושה אוטובוסים, אחד ללהקה, ושניים לצוות, שאנחנו כלולות שם. אנחנו נסע לנאבדה לאס וגאס, ומשם אני אעדכן אותך, או שאני פשוט אעביר לך את האימייל אם לא קיבלת." מה הייתי עושה בלעדיה? היא מצילת חיים..
"תודה רבה, מה הייתי עושה בלעדייך?" נשמתי אסירת תודה. "מאבדת את העבודה שלך." היא צחקה והצטרפתי אליה.
"אה ובנוגע לבגדים, התלבושות של הבנים להופעה הראשונה תהיה בחדר של המלון שלך, ובמשך הסיבוב התלבושות של כל הופעה שבחרת תחכה לבנים בחדר ההלבשה שלהם באצטדיון, ושם תעשי את העבודה שלך." היא יידעה אותי.
"אין בעיה, תודה רבה אני באמת הייתי אבודה בלעדייך, קצת מביך שלא ידעתי את כל זה."
"אין בעיה, באמת!"
הגענו למלון, והוא עצום ויוקרתי מדי לטעמי. לא היה לי כסף מעצמי לישון בארון השרת של המלון הזה.
החדר היה ענק, אבל לא רק שלי. כל החדרים שModest! שכרה, מחוברים, רק דלתות מפרידות ביניהן. כאילו החדר שלי הוא רק חדר שינה מתוך בית, הכל מחובר.
בשביל לעבור מהחדר שלי לחדר אחר, אני לא צריכה לצאת מהמסדרון, אני רק צריכה לפתוח את הדלת שמפרידה וללכת ישר לסלון של מישהו אחר, וכרגע אני מעדיפה שלא לדעת מי השכן המאוד-קרוב-שלי.
על המיטה שלי שכבו כל התלבושות של הבנים להופעה הראשונה שבנאבדה, לאס וגאס. יש עוד זמן עד להופעה הראשונה, אבל אני רוצה להיות מסודרת.
הזמנתי מעכשיו את התלבושות להופעות עתידיות, וכמו שלו אמרה, כל תלבושת תחכה לנו במקום ההופעה.
שמעתי דפיקה בדלת ומיהרתי אליה מהר.
החדר במלון הזה לא באמת חדר, זאת דירה יוקרתית, עם סלון בגודל הדירה שלי בבית, מטבח, שלושה חדרי שירותים, מטבח עצום, וכמובן חדר שינה ענק מדי בשביל לתאר.. נברשות של קריסטל נתלו מהתקרות.
פתחתי את הדלת ונעמדתי פנים אל פנים עם מר ווינגר.
"היי מר ווינגר." חייכתי אליו ונותנת לו מקום להיכנס לחדר.
"היי רוז, אין לי כל כך זמן להישאר, אבל רציתי לבדוק אם את מרוצה מהמקום ואיך את מסתדרת. מצאת את הבגדים של הבנים? את מאורגנת להופעה ההבאה?"
"האמת המקום הזה מצוין, אני יותר ממרוצה, זה אפילו יותר מדי," צחקתי, "הכל מעולה והכל מסודר, תודה שבדקת." חייכתי.
"אין בעיה, אני אעזוב אותך להסתדר, אם את רעבה מגישים בחדר האוכל אוכל מעולה אל תתביישי ללכת, הכל כלול," הוא חייך.
"תודה רבה." הוא הנהנן והלך לדרכו.
סגרתי את הדלת, ונשענתי עליה. המקום הזה אדיר ועצום. בחיים לא הייתי במקום כל כך יקר.
הבטן שלי הורגת אותי, ואני חייבת ללכת לאכול משהו.
קפצתי למקלחת, החלפתי בגדים ויצאתי למסדרון.
YOU ARE READING
My Bully - H.S Hebrew
Fiksi Penggemarכנסו ותגלו מה קורה לרוז כשהיא נאלצת לעבוד עם הביריון שלה..
