אור וחושך

אני לא סומך עליך

איזבל ווילסון:
אני והנערה הלכנו ברכבת בחיפוש אחר תא ריק.
הנערה בחנה אותי.
היה לה שיער חום קצר ועיניים חומות היא הייתה נורא בהירה.
כמעת לבנה...
היא נראתה חמודה.
רציתי להיתחבר איתה אבל התביישתי...
אני לא טובה בלהתחבר עם אנשים...
מצאנו תא ריק והיתיישבנו.
ניראה היה שהנערה ביישנית כמעת כמוני...
חשבתי על החיים שלי.
על המשפחות שלי.
נהיה לי טיפה עצוב...
מזמן לא חשבתי על המשפחה הביולוגית שלי...
אין לי מושג איך היא.
או איך היא הייתה...
טוב.
דיי.
יש לי עכשו משפחה.
לאמא שלי קוראים מישל, ולאבא לוק. ויש לי גם את אדוארד.
הוא בן 16, וברוב השנה הוא נמצא במחנה קיץ מיוחד...
כשחושבים על זה אף פעם לא סיפרו לי מה יש במחנה שלו...
הירהרתי.
המשכתי לחשוב על זה עד ששמתי לב לשעה.
"אוי! שיט!" קראתי "עוד רגע מגיעים להוגוורטס ועוד לא החלפתי בגדים!"
רצתי להיתלבש.

לארה סמית':
"אההההההה!!!!" צעקתי. הרכבת עצרה.
רעדתי, סיימתי להתלבש ויצאתי מהתא, הולכת לכן שכולם הולכים.
"וואו...." עליתי על כרכרה, התלהבתי והכל עד שהסתכלתי על מה שמסיע אותה.
הלב שלי התחיל לדפוק מהר.
צרחתי.

איזבל ווילסון:
בדיוק כשסיימתי להיתלבש הרכבת עצרה.
טסתי לתא ולקחתי את המזוודות שלי.
הלכתי החוצה ועליתי על אחת הכירכרות.
בכירכרה היו חמישה ילדים.
אבל הם לא ניראו כמו חבורה...
בצד אחד היו שלושה ילדים שניראו מאוד קרובים אחד לשני:
נערה עם שיער חום מתולתל, ועור דיי בהיר,
ילד ג'ינג'י עם המון נמשים,
וילד שזוף מעת עם עיניים ירוקות דהויות ושיער שחור. במבט טיפה יותר מעמיק קלטתי שיש לו צלקת בצורת ברק.
דמבלדור אמר משהו על ילד אם ברק, לא?...
טוב, לא משנה...
בצד השני של הכירכרה היו שני ילדים:
ילד בלונדיני שמח, דיי שזוף, ויחסית שרירי,
וילד אפל וחיוור, שרירי אבל לא מנופח, עם שיער שחור, ועיניים חומות כהות ועצובות.
הרגשתי אליו מין משיכה מוזרה...
אני לא יודעת למה...
התיישבתי לידו.
הרגליים שלי משכו אותי אליו.
הוא בחן אותי בחשדנות.
ואז הכירכרה התחילה לזוז.