אור וחושך

עילפון

לארה סולאס:
"איזבל!" קראתי ורצתי אליה.
הכריחו אותי להשתתף במשחק ללא הכוחות. ואז ראיתי אותה.
היא מעולפת.
השיער שלה היה לבן לגמרי.
כשהגעתי אליה התנשמתי במהירות. הרמתי אותה וקמתי, הסתכלתי סביב.
אם היא לא תנצח את זה...
אפילו אם אין כוחות....
הם לא ידעו.. זה לא הכוח שלה.....
הסתכלתי על פניה הרדומות.
_בשביל איזבל_ חשבתי בחיוך.
שמתי אותה על האדמה ולחצתי על הטבעת שלי, אור קטן יצא ממנה, ואז הוא גדל.
הוא גדל וגדל עד שהוא הפך לדבר שמושך הרבה תשומת לב, כנראה.
גרמתי לאור להיות מסנוור, וענק, ואז לקחתי את ידי והרבצתי איתה באדמה, האור נבלע באדמה ובקע ממנה, גורם לכולם להסתנוור לחלוטין.
רצתי עם איזבל בידיי, אל הדגל.
אחרי כמה שניות ראיתי אותו, היו שם ילדים, אבל הם לא הצליחו לראות.
למזלי האור לא יכול לעוור אותם, בגלל שהחלשתי אותו לרמה שתסנוור, אך לא תעוור.
לקחתי את הדגל ושמתי אותו בידיה של איזבל, רצתי והנחתי אותה איפה שהמדורה, במרכז המחנה.
ואז חזרתי למקומי, עמוק ביער והתחבאתי.
משכתי את האור מתוך האדמה ושיחקתי כאילו אני הסתנוורתי.

*אחרי עשר דקות*
נשמעו לחשושים מכל מקום.
"איך זה קרה?"
"הכוח שלה הוא לא קרח או משהו??"
"אבל היא בת של האדס.."
"איך היא ניצחה?"
"מה קרה פה?"
ואני פשוט שתקתי, עשיתי את עצמי מבולבלת והלומה, לא דיברתי.
הסתכלתי על איזבל, שעדיין הייתה מחוסרת הכרה.
אבל ידעתי.
ידעתי שהיא ניצחה.
חייכתי לעצמי והמשכתי לשתוק.