אור וחושך

כאב

לארה סמית':
ראיתי אור.
אור.
אור. מהיער האסור.
אני לא יודעת מה גרם לי ללכת  אל האור הזה, אבל הרגליים שלי משכו אותי אליו.
כאילו הייתי חלק ממנו.
התחבאתי בתוך שיח כשהגעתי ליער האסור.
אבל הוא די כלא אותי.
"נו.....!" לחשתי וניסיתי לצאת ממנו.
הוא התחיל להשמיע רשרושים.
"נו כבר!...." לחשתח שוב ןניסיתי לצאת ממנו.
ואז שמעתי צעקה.
יותר נכון צרחה.
קמתי מהר מהשיח, איכשהו יוצאת ממנו.
התחלתי לרוץ לעבר הצעקה.
ואז ראיתי את זה.
שני בנים, עומדים ליד ילדה.
_איזבל._ חשבתי פתאום.
אבל מה שגרם לי לקיפאון לכמה שניות, היה זה שהייתה שם חרב.
שתקועה בבטן שלה.
חרב.
בבטן של איזבל.
פתאום התחלתי לרוץ לשם, מוכנה להילחם.
הייתי חייבת להציל אותה.
לא משנה מה.
אני אציל אותה.
ויהי.
מה.
*"אימפדימנטה!!!!"* צעקתי וכיוונתי את השרביט שלי אליהם.
הקללה הצליחה לפגוע בהם.
לא ידעתי מה אני עושה, או איך.
אני אומרת קללה שעדיין לא למדנו.
ומשתמשת בה על אחרים.
הו, אלים.
שני הילדים כשלו לאחור, כאילו חבטו בהם. הם נפלו על הרצפה.
*"אציו מטאטא!!!"* צעקתי כשהרמתי את איזבל, התחלתי לרוץ לצד השני. המטאטא שלי עף אליי, התעעשבלי עליו ושמתי את איזבל על ברכיי, עפתי משם.
הלכתי למקום הסודי שלי.

כשהגעתי לשם, הנחתי את המטאטא בצד ואת איזבל על האדמה.
הסתכלתי על החרב שהייתה בבטנה.
אני חייבת לעשות משהו.
פתחתי את הספר שלי,
לקחתי אותו ממהדורת הספרים האסורים. התחלתי לחפש לחשים שיעזרו לי.
_לחש לניקוי דם? בינגו!_
הרמתי את השרביט שלי.
*"טרגאו."* לחשתי. הדם שהיה על בגדיה ופניה התנקה.
_אוקיי. מה עכשיו??_
הסתכלתי על החרב.
_אני חייבת להוציא אותה._
עמדתי והלכתי כמה צעדים לאחור. כיוונתי את השרביט לחרב, והסתכלתי רק עליה.
בלב שלי חשבתי רק על החרב שהייתה תקועה בה.
התפללתי שלא יעופו אליי הרבה חרבות משום מקום.
*"אציו חרב!"* אמרתי. אחרי כמה שניות החרב יצאה מתוך גופה של איזבל ועפה אליי. התכופפתי.
החרב פגעה ברצפה.
מיהרתי אל איזבל, הפתע שלה זיעזע אותי.
_אני חייבת להציל אותה._
המשכתי לדפדף בספר.
מתאתי לחש.
לא ידעתי אם הוא יעבוד, כי הפצע שלה הוא חדש.
לבסוף החלטתי לנסות.
נשמתי עמוק.
*"אפיסקי."* אמרתי.
פתאום הפצע שלה התחיל להתאחות. חייכתי.
הייתי כל כך מאושרת שהיא בסדר.
חיפשתי בספר עוד לחש שאולי יעזור לי.
פתאום ראיתי לחש.
שיעזור לי באמת.
היד שלי רעדה.
*"הִתְחַיֵא."* אמרתי, נתכוונתי לזה בכל הלב שלי.
שמתי יד על הלב שלה, בודקת אם הוא פועם.
_הוא פועם._
_הוא פועם....._ התסתכלתי עליה בהתרגשות.
חיכיתי שתתעורר.

איזבל ווילסון:
הכל כאב לי כל כך...
ואז פתאום הכאב התחיל להיעלם, כאילו מישהו מרפא אותי.
מישהו מרפא אותי!
זה אומר שאני כבר לא עם שני המפחידים שרוצים לחטוף אותי!
איזו הקלה מטורפת!
פגע בי עוד לחש ריפוי והתחלתי להרגיש את כל הגוף שלי.
הרגל שלי פעמה בכאב, אבל הוא לא היה נורא כל כך.
פקחתי עיניים.
הייתי בתוך מערה חשוכה,
אבל הרגשתי את הקסם של הוגוורטס.
זה אומר שלא התרחקתי יותר מידי.
ואז הסתכלתי על מי שריפא אותי ונדהמתי.
זאת הייתה לארה.

-------------------

"סוף סוף התעוררת" היא אמרה וחייכה.
רגע, מה?!
ממתי היא נחמדה אלי?
"קיבלת מכה בראש או משהו?" שאלתי אותה.