אור וחושך

אין רעיון לפרק

איזבל די אנג'לו:
לארה עזבה.
וויל אמר לי את זה.
היא עזבה.
והיא אפילו לא נפרדה ממני.
חשבתי שנהיהנו חברות יותר טובות, אבל כניראה זה לא קרה.
ואז ראיתי פתק מונח על השידה שלי.
"איזבל היקרה-
אני ממש ממש מצטערת שעזבתי בלי להזהיר.
נגמרו השבועיים שלי במחנה.
אני חוזרת להוגוורטס.
אני מקווה שאת לא שונאת אותי,
וניפגש בקיץ!"
נאנחתי.
אוקיי.
אז היא לא עזבה בלי להגיד!
עכשו אין לי על מה לכעוס עליה ואני סתם אתגעגע!
אוף.

בצהריים וויל שחרר אותי מהמרפאה.
הרגל שלי עדיין הייתה שבורה וצלעתי קצת.
הלכתי לביתן האדס ונזרקתי על המיטה ליד ניקו שעדיין ישן.
"היי" הוא מלמל חצי ישן.
ואז שמעתי כחכוח בגרון מאחורי.
קפצתי בבהלה יחד עם ניקו והתרסקנו בעירבוביה עם השמיכות על הרצפה.
"אני מתנצל על הבהלה." אמר דמבלדור בניחוחות והתיישב על המיטה.
הסתובבתי למצב ישיבה מולו בתוך השמיכות תוך כדי שאני מסתבכת יותר.
"אני וכירון סיכמנו שתבואי אל הוגוורטס לשבועיים, ולאחר מכן תחליטי אם את רוצה להישאר פה או בהגוורטס.
תארזי ותבואי לביתן המרכזי."
הוא נעלם.
נאנחתי.
ניקו הסתכל עלי.
"אני לא אוהבת את הוגוורטס." אמרתי באומללות.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי.
ואז נשמע "קליק" חזק.
"קליק" של מצלמה.
כל השבעה, וויל, וריינה עמדו ועשו לנו "אווווווו" כזה.
ליאו החזיק מצלמה והתעסק בה.
ואז נשמע צפצוץ מכל הטלפונים.
כולם חוץ ממני ומניקו שלפו טלפונים והתחילו לסמס בטירוף.
לפני שהספקתי להגיד משהו התמונה הופצה בשתי המחנות והתחילו להגיע לביתן האדס חניכים סקרנים.
כמו קונור וטראוויס שוד.
לדוגמא.
ניקו ואני קמנו במהירות.
הוא התחיל לסדר את השמיכות ואני התחלתי לארוז במהירות.
תוך עשר דקות הייתי מוכנה עם תלבושת של הוגוורטס.
חיבקתי את ניקו ופניתי לבית הגדול.
אני הולכת להוגוורטס.