אור וחושך

אין לי שם לפרק

לארה סולאס:
"איזבל!!!" צעקתי ונכנסתי אל תוך החדר, אמרו לי שהיא התעוררה.
כל כך שמחתי.
רצתי אליה ודחפתי את כולם מדרכי.
"את בסדר?! מה קרה???? שאלתי את עצמי מה קרה כשהפעלתי את הכדור אור שלי על המחנ-" ואז הסתובבתי, כולם תקעו בי מבטים כועסים פתאום.
" *את* עשית את זה????"
"אתם לא שמעתם כלום!!!!!" צעקתי, הסמקתי מבושה וברחתי משם, לא רציתי שהיא תדע שהצלתי אותה.
ולא רציתי שתדע שעזרתי לה לנצח.
_בבקשה בבקשה בבקשה שלא תשאל כלום!!!_ חשבתי בזמן שברחתי משם.

איזבל די אנג'לו:
ברגע שלארה ברחה אמרתי להם שלא ניצחתי.
לא עברתי את הנחל.
התרסקתי באמצע.
הרגשתי את המחשבות של לארה חוששות שאני אגלה.
"אני התרסקתי באמצע הנהר. לארה גררה אותי לצד השני. לא ניצחתי, אלה אם אמצע הנהר נחשב." אמרתי להם ביובש.
"איך את יודעת?" שאלה אותי הבלונדינית.
ניראה לי שקראו לה אנבת'...
"קריאת מחשבות." אמרתי לה.
"ועכשו ברצינות." היא ענתה חזרה.
"קריאת מחשבות." חזרתי.
"אין סיכוי שהאדס הוא ההורה האלוהי שלך. את לא אפלה, מפחידה, או עם כוחות שקשורים להאדס." היא אמרה. היה בדבריה לעג קל.
אבל הרגשתי אותו.
הכעס התחיל לפעפע בי.
ידעתי שאני צריכה לעצור אבל זה כבר היה מאוחר מידי.
העיניים שלי הפכו זהובות.
הצבעתי עליה.
חבלים שחורים אפלים עם פסי זהב עדינים החזיקו אותה בכוח גבוה מעל הרצפה.
"תחזרי בך." אמרתי לה בקול אפל אדיש וקר.
היא בהתה בי באימה.
הורדתי אותה.
העיניים שלי חזרו להיות חומות, שיחררתי אותה מהחבלים.
השארתי אותם המומים במרפאה ויצאתי החוצה.
היה לילה.
הלכתי להתאמן בזירה.
ניקו היה שם.
"רוצה להתאמן?" הוא שאל.
"יאלה." עניתי לו.
הרגשתי את הקור בעצמותי, אבל לא נתתי לזה לעצור אותי.
אני אמות בדרך שלי.
בזמן שלי.
אף אחד לא יחליט עלי יותר.