אור וחושך

מסך שחור. כואב בבטן. אני מחייכת.

איזבל די אנג'לו:
שמעתי נהמה חייתית.
ניראה שפרסי מזהה אותה.
"גברת אולירי!" הוא קרא באושר.
"זאת גברת אולירי?" שאלה אנבת'.
"ברור!" ענה פרסי "גם ניקו מזהה אותה! נכון?"
ניקו הנהן.
ואז קפצה על פרסי כלבת שאול ענקית והתחילה ללקק אותו.
וואו.
זה היה קריפי.
כשגברת אולירי שחררה את פרסי הוא כבר היה רטוב לגמרי, כולל הבגדים שלו.
עד כמה שבן פוסידון היה חסין למים, רוק הכלבים הביס אותו לבסוף.
ואז וויל אמר "לא באנו לחפש את לארה?"
"כן." התנערתי.
המשכתי ללכת בעקבות בעקבות של לארה.
החברה הלכו אחרי.
ואז העקבות נפסקו.
עצרתי, ושמעתי את כולם עוצרים מאחורי.
"למה עצרת?" שאל פרסי.
"העקבות נגמרו." אמרתי להם.
החלפתי עם אנבת' מבט מהיר.
"מלכודת." אמרנו שתיינו ביחד.
ואז התנפלו עלינו חבורת מפלצות.
מה לא היה שם: אמפוזות, כלבי שאול, גריפונים, המון המון מפלצות.
שלפתי את חרבי.
זה הולך להיות קרב לחיים ולמוות.

לארה סולאס:
הלכתי.
זאת אומרת, הגוף שלי הלך.
חתיכת גופה מהלכת, זה מה שאני עכשיו.
גופה.
מהלכת.
אין לי מושג לאן הלכנו אבל שמעתי נהמות וצרחות.
ונחשו מה הקטע הכי מפגר חוץ מזה שתקעו איתי בתוך הגוף שלי עצמי והשתלטו עליי?
שמלה.
אני לובשת שמלה.
שמלה.
ולא סתם שמלה.
פאקינג שמלה מהמאה ה19 (נראה לי, אני לא מבינה בזה לא מלמדים על זה הפאקינג הוגוורסט או בבתי ספר רגילים).
אס אני לובשת שמלה שחורה וכפפות שחורות.
כמו בערך כל חבורת הזקנים שהולכים עם האישה הזאת גאיה ואיתי.
כולנו לבושים כאילו הלכנו לנשף בסיפור סינדרלה.
ואז הגוף שלי עצר.
עמדנו על צוק והשקפנו על אנשים.
אנשים שנלחמו.
וממש ממש במקרה היו להם חולצות כתומות.
"וויל!! איזבל!!!!" פתאום צעקתי, בתוך תוכי דפקתי על המסך המוזר שהקרין לי את מה שהעיניים שלי רואות.
דפקתי עליו בחוזקה, מה שבטח הכאיב בבטן שלי מבחוץ.
ואז איזה איש דיבר.
"זה הרגע שלו חיכינו." הוא אמר, הגוף שלי הסתובב אליו והסתכל על פניו המחייכות.
וידעתי,
פשוט ידעתי,
שאני מחייכת.
"כן," אישה לא מוכרת אמרה.
"זה הרגע." הפה שלי לחש מבלי שאפילו רציתי.
ואז פשוט התחלנו לצחוק.
כולנו.
וזה כלל אותי.