אור וחושך

המדורה

איזבל די אנג'לו:
אחרי ארוחת ערב הלכנו למדורה.
ואז מישהו - סליחה, משהו בילתי ניראה משך אותי הצידה.
לארה וויל וניקו הסתכלו עלי מוזר.
צעקתי אליהם "אני אבוא עוד רגע" ונתתי למשהו לגרור אותי.
הגעתי למקום חשוך.
ניראה לי מאחורי האורוות של הפגסוסים....
ואז ניגלה אלי מה שמשך אותי.
הוא היה אל עם עור לבן ושיער שחור.
מקרין פחד וחושך.
ישר ניחשתי מי זה.
"אתה האדס?" שאלתי אותו.
"כן." הוא ענה לי. "אני הולך להכיר בך במדורה. אבל אני לא ההורה שלך. זה בשביל שאף אחד לא יחשוד."
"אז מי ההורה שלי?" שאלתי אותו.
"של לך כבר ניחוש. נכון?" הוא חייך.
הינהנתי.

-----------------------------

רצתי למדורה.
הגעתי בדיוק כשהציגו את לארה.
"אוקיי, תכירו את לארה סולאס, בת -" וויל ניקטע על ידי סמל אפולו שזהר מעלי.
"אממ...." וויל מלמל ואז חזר לעצמו. "בת אפולו, ואחותי המלאה."
כולם התחילו לדבר.
כירון צעק "שקט!"
וכולם השתתקו.
החלטתי לראות בזה הזמנה להציג את עצמי.
קמתי.
"אני איזבל די אנג'לו. בת האדס. אחות מלאה של ניקו, והאחות המאומצת של אדוארד בן אתנה."
סמל האדס זרח מעלי באור שחור.
"נישמח אם תורידי את הגלימה גברת די אנג'לו." אמר כירון.
תפסתי את הגלימה והעפתי אותה.
היא נעלמה, כמו שציפיתי.
שערי השחור הארוך השתחרר וכעת הוא השתפך עד כפות הרגליים שלי.
כמה התגעגתי אליו.

לארה סולאס:
הסתכלתי עליה.
וואו.
בחיים לא ראיתי אותה.
פתאום התחלתי לחייך, משום מה.
התרגשתי כאילו..
כאילו..
אני לא יודעת.
_יפה לה ככה_ ציחקקתי לעצמי והבטתי בויל.
"תגיד, מתי יופיע לי גם סמל כזה?" שאלתי. ויל משך בכתפיו.
נאנחתי.
ואז זה קרה.
פתאום כולם הסתכלו עליי, ולא הבנתי מה קורה.
"אממ...יש לי פרפר ענק בשיער או משהו-?" שאלתי והרמתי גבה.
ואז ויל חייך אליי.
"לא," הוא אמר.
"אבא שלנו הכיר בך."
ואני הייתי כל כך מאושרת.
חיבקתי את ויל וחייכתי חיוך ענק.
הוא חיבק אותי בחזרה.
ואז הסתכלתי על איזבל, היא הסתכלה עליי גם.
ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו ברכבת..
באמת הבטנו אחת בשנייה בלי לשנוא את האחרת.
וזה הרגיש...
נפלא.
"יפה לך ככה" אמרתי לה ללא קול, והסטתי את מבטי אל המדורה.