אור וחושך

אני רק רוצה שתחיה

איזבל ווילסון:
צעדתי לצידה של לארה.
ואז פניתי אל ניקו: "אנחנו בקליפורניה?"
"לא יודע" אמר ניקו "וויל אנחנו בקליפורניה?"
"כן" ענה וויל.
צעדנו ברחובות קליפורניה השקטים.
ואז שמענו נהמה מכיוון היער.
ניקו וויל ישר הפסיקו לצחוק והסתכלו לכיוון היער.
"אנחנו באות איתכם" אמרתי, לפני שהם יספיקו להגיד לא התקדמתי ליער.
הם רצו אלי.

------------------------------

צעדנו ביער החשוך.
אני אודה - היה די מפחיד.
ואז נשמעה אנקה חלשה מימיננו.
הלכנו לשם וראיתי את אדוארד שוכב בקרחת היער הקטנה מלא בדם.
"אדוארד!" רצתי אליו בפאניקה. "אתה חי? מה קרה לך?"
ניקו משך אותי אחורה מאדוארד וויל טיפל בו בינתיים.
"עזוב אותי!" צרחתי על ניקו.
ניקו רק החזיק אותי יותר חזק.
ואז אדוארד התעורר.
"ניקו? וויל? איזבל? מה אתם עושים פה?" הוא ניסה לזוז אבל פניו התעוותו בכאב והוא וויתר.
"לי אין מושג. הם החליטו שאני ולארה צריכות לבוא איתם לאיזה מקום שקוראים לו מחנה החצויים." אמרתי לו.
אדוארד הסתכל על ניקו וויל "לא אמרנו שאתם לא חושפים מוקדם כל כך?!"
"ללארה יש את הצמיד של אחותי ושל המשפחה האמיתי שלה זה סולאס! הדרך היחידה להסביר לה את זה זה אם נבוא למחנה!"
ואז הגיעו המפלצות.
כישפתי שלוש אבנים: שתיים לי ואחת ללארה, בשביל שגם אנחנו נוכל להילחם.
והסתערתי.